המוני נרצחים ומיליונים בלי בית,
ואני עם האספרסו שלי

יום חמישי / 24.03.2022 /

על הסיבות להתעלמות ולאי מניעה של תוקפנות המביאה לרצח עם

במהלך ההיסטוריה ניתן לראות שקרו משברים רבים בהם נפגעו אנשים וקבוצות שלמות באורח קשה ולעיתים אף כמעט והושמדו, בייחוד במאה שנה האחרונות – לגביהן קיים תיעוד שניתן ללמוד ממנו רבות. בקרות אירועים אלה קמה מדינה, מנהיג, שלטון, גוף או קבוצת אוכלוסייה, ותקפו מדינות וקבוצות אנושיות מסוימות בהפעילם כלפיהן אלימות ואף רצח, לעיתים על בסיס אתני.

המניעים למשברים אלו ולמעשים שהתרחשו בהם היו על רק לאומני, אידאולוגי, פוליטי, כלכלי, מדיני ודתי. מניעים אלו ספקו סיבות להפעלתם של אלימות וטרור על קבוצות ועמים שונים, ולביצועם של פשעי מלחמה, רציחות רבות ובמקרי קיצון אף רצח עם.

דוגמאות לכך ניתן למצוא ברצח הארמני על ידי הטורקים בשנים 1915-1918, בשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה ובה נרצחו מיליוני יהודים, ברצח העם בקמבודיה על ידי קמר-רוז’, ברצח העם בדארפור שהתרחש בשנים 2003-2015, בטבח אזרחים סורים על ידי מנהיגם, בדיכוי וברצח האויגרים על ידי השלטון הסיני, וכן בארגון דעאש שכבש שטחים רבים בעירק ובסוריה וביצע מעשי טרור ברחבי העולם במטרה להשליט את שלטון הח’ליפות האסלאמית. לא חסרות דוגמאות נוספות אחרות, בהן התבצעו מעשים נוראיים בהיקף רחב ובאופן מוגדר ושיטתי.

ברבים מהמקרים המתוארים ובמקרים נוספים התעלמו מדינות העולם החופשי מהמתרחש. לעיתים הסתפקו בהבעת “דאגתן” כדי ליצור את הרושם שאכפת להן והביעו את חוסר שביעותן רצונן מהמתרחש אך נמנעו ממעשים אופרטיביים ומהתערבות לשיפור המצב.

וזאת, כי העולם נוהג לברוח. לצאת בכמה הצהרות פושרות, להציג מצג של אכפתיות, אך נמנע מלהיכנס לעימות בכדי למנוע תופעות כאלה, אלא אם עלולות להגיע ממש לפתחו. ניתן לראות זאת בתקופתנו, בה מדינות רבות, ביניהן ארצות הברית, אינן ממהרות לנקוט בצעדים צבאיים כלפי צד תוקפני, ואף נזהרות מלנקוט בצעדים כלכליים דרסטיים. אבל הצהרות, נאומים, שימוש בצבעים, במטבעות לשון, דשים וסמלים – זה יש בשפע.

יתרה מכך, לעתים אף ניתן לראות מצבים בהם עזרו מדינות מסוימות, במישרין או בעקיפין, לצד התוקף והפוגע, וזאת מכיוון שהדבר שירת אינטרסים שלהן, לרוב פוליטיים-כלכליים.

מדוע לאורך ההיסטוריה וגם כיום, מתעלם העולם ממעשי טרור ומרציחות המוניות?

מדוע מדינות העולם נמנעות מלהתערב, או שמתערבות מאוחר מידי, במשברים המתרחשים עקב אלימות וטרור וממעשי רצח והתעללות בהיקף רחב?

סביר להניח כי הסיבות לכך רבות ומגוונות. אך יש להניח כי ביסודן של כל אלה עומד האינטרס, גם אם מוסווה או מושתק, המהווה את המחיר ממנו מדינה רוצה להימנע, או את התועלת אותה היא רוצה להפיק מהמצב, גם אם הוא קשה ובלתי מתקבל על הדעת.

נפרט את התועלות והעלויות שעשויות להיות מהתערבות או מאי-התערבות במלחמה או במשבר.

חיסכון בחיי אדם של המדינות שנמצאות מחוץ לעימות.
מלחמות הן לא דבר ידידותי, בטח לא כשמדובר בחיי אדם. בכל מלחמה יש פצועים והרוגים. וזהו אובדן כואב, במיוחד לעמים ומדינות המקדשים את ערך החיים. ומדינות, כדי להגן על חיי חייליהן ואזרחיהן, מעדיפות שחיים של חיילים ואזרחים של מדינות אחרות יוקרבו. דוגמאות למחיר ההתערבות בחיי אדם ניתן לראות זאת במלחמת העולם השנייה, בה וינסטון צ’רצ’יל העדיף לא להתעלם מהאיום הגרמני וסירב להסכם עם גרמניה (שספק אם היה מתקיים). בכך העדיף להיכנס למלחמה שאינה שייכת לבריטניה, החלטה שעלתה לה בחיים של כ – 450,000 חיילים ואזרחים. כשארצות הברית נלחמה בויטנאם היא אבדה כ – 60,000 חיילים אמריקאים, וזאת במטרה למנוע את שליטת הקומוניזם באזור. לעומת זאת, לאחרונה נסוגה ארצות הברית מאפגניסטן בעיקר כדי להימנע בפגיעה בחייליה ואזרחיה ובכך הפקירה את העם האפגני לחסדי הטליבאן. תוצאות הנסיגה הזו מתבטאות בחודשים האחרונים בהרוגים רבים, ובשלטון הדתי קיצוני שהשתלט שם. החלטה של מנהיג להיכנס באופן יזום לעימות שקרוב לוודאי יגבה מעמו מחיר דמים, היא החלטה קשה. אף מדינה לא רוצה שחייליה ו/או אזרחיה יקריבו את חייהם על אדמת מדינה זרה. סיבה זו מהווה שיקול משמעותי בהחלטה של מנהיג כזה או אחר האם להתערב במשבר או להימנע מכך.

הימנעות מהוצאות כלכליות.
מלחמה היא עסק יקר מאוד המלווה בהוצאות עצומות. וכשמדברים על הוצאות, מדוברי בכלי הנשק ותחמושת, בניית בסיסים, משכורות לאנשי הצבא, הקמת תשתיות אזרחיות, הקמת בתי חולים, הדרכות, שינוע, מערך ניהול של האוכלוסייה המקומית ועוד ועוד. מדובר בהמון כסף שאת היקפו האמיתי קשה לקבוע. במצב בו מדינה נכנסת למלחמה כתוצאה מהתערבות במשבר בין מדינות אחרות, מגיע המימון מכספי המיסים של אזרחי המדינה עבור מלחמה במדינה אחרת, וזה במקום להוציאו על דברים שהיו יכולים ליהנות מהם במדינתם שלהם. כך, עלויות המלחמה של ארצות הברית באפגניסטן מוערכות בכ – 2.3 טריליון דולר, על פי מחקר של אוניברסיטת בראון בארה”ב, שנערך בשנת 2021. בויטנאם הוציאה ארצות הברית לבדה, על פי ההערכות (במונחים של היום), כטריליון דולר. הוצאות אלה מכבידות על תקציב המדינה, מחלישות את כלכלתה, מונעות מאזרחיה הטבות שיכלו לקבל ובכך פוגעות במדינה ובאזרחיה.

לא לידי. מה אכפת לי.
תחושת הקרבה או הריחוק ממקום העימות הינו גורם המשפיע על ההחלטה האם להתערב במקרה כזה או אחר. כבני אנוש יש לנו נטייה טבעית לא להתערב במתרחש באירועים במקומות הרחוקים מאתנו, ובוודאי כשאין לנו אינטרס מסוים בהם. מדינות, כבני אנוש, מתנהגות בדיוק כך. לכן אנו רואים שמשברים הקורים במדינות מרוחקות בהם האינטרסים של מדינות העולם הם נמוכים, פחות מעניינים את העולם החופשי. מדינות העולם נמנעות מלהתערב במשברים במקומות כאלה. דוגמא טובה לכך ניתן לראות ברצח העם ברואנדה בשנת 1994, אז מיהרו מדינות רבות לפנות את אזרחיהן ולסגור את שגרירויותיהן, והאו”ם התמקד בפינוי האזרחים הזרים מהמדינה. בנוסף התעקשה ארצות הברית שהמתרחש ברואנדה לא יוגדר כרצח עם, בכדי שלא תהיה מחויבת לשלוח את כוחותיה לשם, וצרפת, סין ורוסיה התנגדו להתערב במה שהגדירו כ – “עניינים פנימיים” של רואנדה. כך, בהיות רואנדה מדינה מרוחקת ממדינות אלה, בה לא היו להן אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים, לא היה מה שיקרב ביניהן לבין רואנדה וייתן סיבה טובה מספיק בכדי לחוש אכפתיות כלפי המתרחש בה.
דוגמא נוספת לכך ניתן לראות ברצח העם בדארפור, שהתרחש בשנים 2010 – 2003. זהו רצח עם הגרם למוות של כ-450,000 אנשים ולעקירה של כ – 3 מיליון בני אדם מבתיהם. במהלך המשבר הזה, מדיניותם של מדינות העולם והאו”ם התאפיינה בעיקר בגרירת רגליים וביציאה בהכרזות כאלה ואחרות שגינו את המתרחש, וכן בניסיונות לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות אך נמנעו מנקיטת צעדים מיליטנטיים כלפי ממשלת סודאן.
בשורה התחתונה, מדינות העולם לא מנעו את רצח העם שהתרחש בסודאן לאורך 7 שנים תמימות בהן התרחש. וזאת למרות יכולתן למנוע אותו. תחת זאת עוררו בעיקר רעשי רקע ונתנו לשגרת הרציחות להמשיך ללא הפרעה. סביר להניח כי אם למדינות אלה היו אינטרסים כלכליים, פוליטיים או אחרים בסודאן, הן היו מתערבות יותר בנעשה ונוקטות צעדים אופרטיביים להפסיק את הקטל.

זה אצלם בבית – שיפתרו את זה.
טיעון כזה נשמע רבות מפיהם של מנהיגי מדינות העולם בהקשר של הימנעות מהתערבות באירועים שליליים הקורים במדינות אחרות. מצבים כאלה מוגדרים בפיהם כ – “עניינים פנימיים” של אותה מדינה בה מתרחש משבר הפוגע בחייהם של אנשים רבים ומביא למותם של רבים כמו רצח העם ברואנדה שהוגדר על ידי סין, צרפת ורוסיה כ – “עניינים פנימיים” של ממשלת סודאן שאל להן להתערב בו.
לעיתים מדובר בטיעון שעומד מאחוריו בסיס עובדתי אמיתי, לעיתים קרובות מדובר באמתלה כדי להתחמק מהסתבכות במשבר.

ואם אכנס לזה, איך אצא מזה?
גם אם אכנס ואעזור, לא בטוח שאצליח לצאת מזה.
בכניסה לאזור עימות ובהתערבות בסכסוך כזה או אחר אנו יודעים את תחילת הסיפור, כיצד מתערבים, מה עושים בהתחלה, ומהן ההשלכות והמחיר הוודאי שיווצר כתוצאה מצעדים שננקוט. מכאן ואילך, העתיד לוט בערפל, ועניינים יכולים להתפתח בצורה שונה משחשבנו, ולעיתים להפוך להסתבכות שקשה מאוד יהיה לצאת ממנה. זאת ניתן לראות בהתערבותה של רוסיה באפגניסטן ובכניסתה של ישראל ללבנון בשנות ה – 80, בהתערבותה של ארצות הברית בויטנאם בשנות ה-70 ובעיראק בתחילת שנות ה-2000. התערבויות אלה, כמו הרבה נוספות, נגררו לאורך שנים ארוכות הרבה יותר ממה שהתכוונו מלכתחילה המדינות הלוחמות, וגבו מחיר דמים כבד ומשאבים רבים שספק גדול אם היו מוכנות להקריבו במחשבה תחילה.

לא רוצים ליצור עוד אויב.
התערבות במשבר משמעותה נקיטת עמדה, נגד צד אחד ההופכת אותו לאויב שלך. אף אחד לא רוצה אויבים, בטח לא כשמדובר במעצמה חזקה.
דבר ידוע שסין מתעללת, מבצעת מעשי זוועה וגורמת למותם של אנשים בקבוצות אתניות ודתיות מסוימות הנמצאות בשטחה, כגון האויגרים ובני הפאלון-דאפה. שלטונות סין רודפים מיעוטים אלה, כמו גם את הבודהיסטים הטיבטים, במגוון שיטות אכזריות, ולא נתקלים בהתנגדות כלשהי מצידן של מדינות העולם החופשי. כמו ארצות הברית שנקטה בגישת הבדלנות במלחמת העולם השנייה כדי לא להפוך את גרמניה לאויבת שלה, כך קרה גם בכיבושו של חצי האי קרים על ידי רוסיה בשנת 2014 – אז התעלמו מדינות העולם מתוקפנותה של רוסיה, וכך קורה גם היום במשבר רוסיה-אוקראינה. גם היום כמו אז, מסתפקות מדינות העולם בהצהרות נגד ובצעדים דיפלומטיים, לרבות מדינת ישראל הנמנעת מנקיטת עמדה ומכריזה תחת זאת על ידידותה לשני הצדדים בסכסוך.
המדיניות המפויסת הזו מונעת מכך שעל אף היותן של סין ורוסיה ה “צד הרע” במשוואה הזו, הן מעצמות חזקות שבתור אויבות הם יכולות להסב נזקים כבדים לאויביהן, בדרכים ישירות ועקיפות, ועל נמנעים מלהיכנס לעימותים איתן.

שלא יגיע אלי הביתה
לעיתים, הרצון להישאר מחוץ לסכסוך מניע מדינות לנקוט במדיניות בדלנית ולעיתים באי אכפתיות כלפי אירועים קשים שמתחוללים, בהנחה שאם אנקוט במדיניות ניטרלית הסכסוך לא יגיע אלי, ואם אתערב ואנקוט עמדת נגד, אהפוך לאובייקט לפגיעה. הפגיעה יכולה לבוא על ידי מלחמה ישירה, או על ידי אמצעים אחרים, כגון שימוש בטרור בבית, טרור כלכלי, ופגיעה באינטרסים בינלאומיים.
כך, במלחמת העולם השניה היו מדינות שחשבו שאם לא יתערבו ולא ינקטו עמדה נגד גרמניה אזי המלחמה לא תגיע אליהם; כמו ארצות הברית שנקטה בבדלנות עד ההתקפה על פרל הארבור, כמו רוסיה שסמכה על הסכם ריבנטרופ מולוטוב שישיג לה שקט וימנע את תקיפותיה של גרמניה כלפיה, וכמו שוייץ ששמרה על ניטרליות והצליחה לא להגרר למלחמה (כנראה בשל השתייכותה לגזע העילית…).
בשורה התחתונה, מדיניות כזו לעיתים מצליחה ונמנע מחיר כבד, לפעמים נכשלת, והמדינות נגררות לעימות בעל כורחן ומשלמות את מחיר המלחמה.

הסתכלות על הטווח הקצר
רבות המדינות המכלכלות את צעדיהן בראיה לטווח הקצר ומתעלמות מהטווח הארוך. בטווח הקצר קיימות התוצאות המיידיות העשויות לנבוע מנקיטת מדיניות כזו או אחרת, והן בדרך כלל צפויות להתקיים בהסתברות גבוהה. אלו השלכות שלמדינות קל יחסית לצפות שהתקיימו כתוצאה ממדיניותן, וקל גם לדעת האם הן רצויות או לא.בטווח הארוך קיימות השלכות הנובעות מהתפתחותם של אירועים שיקרו באם המדינה תאפשר להם לקרות. השלכות אלה יכולות להיות תלויות במספר גדול יותר של גורמים, התפתחותם ודאית פחות, אך הם יכולים להיות בעלי תוצאות מגוונות ומרחיקות לכת הרבה יותר.כמה פשוט להסתכל על הטווח הקצר. הוא ברור ונגיש וקל לניתוח ולהבנה. הוא קרוב יותר, ועל כן מאיים יותר. התרחשותו מיידית ומרתיעה, לעומת אירועים שליליים לא פחות העלולים להתרחש בעתיד הרחוק יותר. מסיבה זו, גם תוצאות הרסניות העלולות לנבוע בעתיד מאי התערבות של מדינה בסכסוך שלכאורה לא נוגע לה, אינן מאיימות כמו מחיר דמים ומחיר כלכלי אותם תשלם באופן מיידי אם תחליט כן להתערב בו. העדפת המציאות של כאן ועכשיו על פני הצפוי בעתיד הינה קו מחשבה נפוץ המוביל רבים מאתנו בחיינו, וגם מכלכל את צעדיהם של מנהיגים; מדינות רבות שואלות את עצמן למה להן להתערב ולצאת כנגד ייצור פצצה גרעינית על ידי מדינות דיקטטוריות, כשהמחיר המיידי הינו יצירת אויב חדש העלול להזיק לאינטרסים שלהם. מדינות רבות אינן מתערבות בסכסוכים בין מדינות אחרות, כדי להימנע מהשפעות מיידיות בלתי חיוביות על אזרחיהן, כלכלתן וצבאן. לחילופין, הן מעדיפות לספר לעצמן שהתוקפן יעצר בגבולות מסויימים וימנע מתוקפנות כנגדן, שהרי עשו הכל כדי לא להרגיזו.מדיניות זו אפשרה מקרים רבים של תקיפות וכיבושים שהתפתחו לרצח עם, סללה את הדרך להשתלטותם של ארגוני טרור קיצוניים ששלחו זרועות למקומות רבים בעולם, ונתנה לדיקטטורות תוקפניות לצבור נשק להשמדה המונית. דוגמא לכך ניתן לראות בצפון קוריאה – מדינה שמעת חלוקתה של קוריאה הלכה והפכה להיות תחת משטר דיקטטורי, בחסותה האדיבה של רוסיה הקומוניסטית, ובהמשך גם הגיעה לפצצת אטום משלה. מדינות העולם הדמוקרטי נמנעו מלהתערב התערבות של ממש בנעשה; הן בשלבים המוקדמים להתפתחותו של המשטר דיקטטורי בקוריאה הצפונית, והן בעת שנקטה צעדים לפיתוח פצצת אטום משלה. במקום להתערב בזמן ולמנוע את התפתחות המשטר ואת צעדיו המאיימים, הן נתנו לזה לקרות, העדיפו שלום ושקט תעשייתי על פני מניעה אפשרית של איום רחוק ולא מספיק מוחשי. ניתן אומנם להבין זאת, אך בימינו כבר מאוחר מידי. לקוריאה הצפונית, מדינה תחת שלטון רודני אכזרי וחסר עכבות, יש נשק אטומי. אי אפשר כבר להשפיע, להתערב או לאיים עליה גם למטרות שלום, כי את המחיר שעלול להיגרם מכך באמת לא כדאי לשלם, בטווח הקצר ובטווח הארוך.דוגמה נוספת הינה צ’צ’ניה, מדינה שלאחר פירוק ברית המועצות שאפה לעצמאות מדינית ורצתה להקים מעין חליפות אסלאמית בשטחה. במאבק נגד הרוסים הצליחה צ’צ’ניה להחזיק בשטחה מספר שנים לאחר שהרוסים נחלו תבוסה צבאית קשה, אך לאחר שהצ’צ’נים שאפו להשליט את הרעיונות האידיאולוגים שלהם במספר מקומות נוספים ברוסיה, החליט פוטין שעלה אז לשלטון שדי לוויתורים. בהובילו קו נוקשה כלפי פעולותיהם של הצ’צ’נים ובביצוע פעולות צבאיות נחושות ורבות כח הבהיר לצ’צ’נים שאל להם להילחם, הכניע אותם ולבסוף העלה לשלטון בצ’צ’ניה מנהיג מטעמו. פעולותיו של פוטין ייתכן ושנויות במחלוקת, אולם הרקע שקדם להן, מהלכן ותוצאותיהן מוכיחים כי ויתורים בטווח הקצר עלולים לעלות במלחמה בעתיד, וצעדים נחושים, הגם שכרוכים במחיר כזה או אחר, עשויים למנוע התפתחותם של תהליכים שליליים אף יותר.

מחזקים את הצד הפוגע
ברמה האינטואיטיבית זה נשמע רע, אבל זו האמת. קיימות מדינות התומכות במדינות וארגונים תוקפניים כדי להפיק מכך תועלות מסוימות – כלכליות ופוליטיות בעיקר, והן עושות זאת בכמה דרכים:

מכירת נשק – ניתן לראות שבמקום לעזור לצד הנפגע בעימות, מדינות מסוימות (ובתוכן גם ישראל) מוכרות אמצעי לחימה ותוכנות רוגלה לצד התוקף בעבור כסף, שמסייע לצד התוקף. בכך, לא רק שהן לא מנסות למנוע את המתרחש, אלא אף מאפשרות לו להתקיים על ידי האמצעים שהן מספקות, ומסתמכות לעיתים על הנימוק “אם אני לא אמכור, מישהו אחר יעשה את זה”, ובכך יש להן מעין “צידוק” להתנהגותן.
בנוסף לתמורה הכספית המתקבלת ממכירת אמצעים אלה, המדינות הללו מרוויחות דברים נוספים, כגון: פיתוח התעשייה המקומית, יחסים טובים עם הצד התוקף, שמירת אינטרסים ביטחוניים וכן בדיקת יכולות אמצעי הלחימה בתנאי אמת. כך, לדוגמא, יש טענה שהמלט”ים הישראלים סייעו לאזרבייג’ן לנצח את ארמניה, ותוכנות הרוגלה הישראליות סייעו ברצח העיתונאי חשוקג’י בשנת 2018.

פוליטי – “שמור לי ואשמור לך” – קשרים טובים עם מדינות עשויים לעזור רבות, ומדינות לא מוותרות עליהם בקלות, ואף עושות צעדים אופרטיביים כדי להשיג אותם גם במחיר של תמיכה במדינות תוקפניות. בנוסף, קיימות מערכות יחסים היסטוריות וארוכות טווח בין מדינות ועמים, היוצרות נטיה טבעית לסלוח לתוקפנות של אחד מהצדדים ואף לעזור לו. כך למשל קבלה אוסטריה בקלות יחסית את ה”אנשלוס” ב – 1938, וישראל מסייעת למדינות דיקטטוריות שערכיהן אינם ערכי הדמוקרטיה, אך עשויות לעזור לה במאבק נגד איראן. בנוסף, הקשרים ההיסטוריים בין מדינות חבר העמים הבריטי ובאופן כללי בין הקולוניות שהיו בשליטת מדינות אירופה השונות בתקופת האימפריאליזם יכולים להסביר את נטייתן של מדינות אלה לשמור אמונים ולתמוך אחת בשנייה, כגון תמיכתן ההדדית של רוסיה ובלארוסיה, רוסיה וקזחסטן, צרפת ואלג’יר, ומדינות חבר העמים הבריטי עם ארצות הברית.
סיוע אקטיבי בלחימה – בנוסף לתמיכה פוליטית ובאספקת אמצעי לחימה, מדינות וארגונים שונים מסייעים לצד התוקף באופן אקטיבי בלחימה, ובכך משיגות מטרות מסוימות ששמו לעצמן כיעד להשגה. סיוע זה מתבצע לרוב על ידי שליחת שלוחות שאינן מזוהות פורמלית עם המדינה התומכת. כך, איראן מסייעת ומחזקת את ארגון החיזבאללה בלבנון המבצע פעולות טרור נגד ישראל, רוסיה מפעילה את הבדלנים הפרו-רוסים באוקראינה כבר שנים מספר, ושכירי חרב מטעמן של רוסיה וטורקיה פועלים בלוב. דוגמא נוספת ניתן לראות ברוסיה התומכת במלחמתו של הנשיא אסד בסוריה כנגד ארגוני המורדים בשטחה, ובכך מנצלת את ההזדמנות להתחזק ולהשיג הישגים כלכליים, פוליטיים וגיאוגרפיים באזור (נמל חופשי המאפשר לרוסיה חופש פעולה). באופן דומה אפגניסטן היתה במשך שנים רבות מגרש האימונים של ארגוני הטרור השונים ובתוכם “אל-קעידה” שביצע פיגועים רבים בעולם, המפורסם ביניהם הוא הפלת בנייני התאומים ב – 2001.

לחץ פוליטי, אינטרסים מדיניים ואחרים
אחת הסיבות להתערבות או לאי-התערבות של מדינה במשבר או במלחמה יכולה לנבוע מאינטרסים מדיניים המתבטאים בלחץ פוליטי מצידה של בעלת ברית או מצידה של מדינה בעלת אינטרס משותף. הלחץ יכול לנבוע מאינטרס כלכלי, בטחוני, מדיני או כל אינטרס אחר, בעטיו מדינה אחת עשויה ללחוץ על מדינה אחרת להתערב או לא להתערב בנעשה, כדי לשרת את האינטרסים שלה או את האג’נדה שהיא מעוניינת להוביל.דוגמא לכך ניתן לראות במלחמה המתרחשת כיום על אדמת אוקראינה. בשל העובדה שרוסיה פתחה במלחמה ללא כל התגרות מצד אוקראינה, מתבקש לכאורה כי מדינה הרואה עצמה כדמוקרטית ונאורה תביע תמיכה גלויה במדינה המותקפת ותגנה את זו התוקפת. אולם מדינת ישראל בחרה דווקא לנקוט במדיניות מעין “ניטרלית”; היא שחררה הצהרת גינוי, אך לא עזרה באופן אקטיבי ללחימה נגד רוסיה. והסיבה? אינטרסים. לישראל אינטרס לפעול צבאית בסוריה הנמצאת תחת השפעה רוסית משמעותית ומאידך ישראל מחויבת לארצות הברית וחייבת להביע תמיכה במדיניותה האקטיבית יחסית המתנגדת להתנהגותה של רוסיה. לפיכך ישראל תומכת הומניטרית באוקראינה (מזון וציוד לוגיסטי) אך נמנעת מלהעביר נשק כדי לא להרגיז את הרוסים. לעומת זאת, נכון לכתיבת שורות אלה, מגבירה סין את הסכמי הסחר עם רוסיה וטוענת שהקשר שלה עם רוסיה הינו חזק מתמיד, זאת מכיון שלסין יש אינטרס להיות הכח החזק בעולם וקשר כזה עם רוסיה עשוי לחזק אותה אל מול ארצות הברית, אז למה לה לתמוך באוקראינה?

לגיטימציה
אי התערבות עלולה לגרום לנזק בכך שהיא נותנת לגיטימציה לאלימות נוספת. ויתורים בגזרה אחת מביאים להעזה של מדינות אחרות לבצע את אותם מעשים בהנחה שגם להן יתנו לעשות זאת.כך למשל, הבריחה החפוזה של ארצות הברית מאפגניסטן והפקרה של עשרות אלפי משתפי פעולה ועובדים ששירתו אותה ייתכן שיצרה מצג של חולשה לעולם ובכך הוחרף המשבר בין רוסיה לאוקראינה. דוגמא נוספת ניתן לראות בכך שהוויתור של פיתוח פצצה גרעינית לקוריאה הצפונית, שהינה מדינה תחת שלטון דיקטטורי, השליך על ההעזה של איראן, המצהירה באופן גלוי על הרצון להשמיד את מדינת ישראל, להתעקש על פיתוח פצצת אטום ולבצע צעדים משמעותיים להשגתה.עוד ניתן לראות מתן לגיטימציה גם בהסכם שהושג בדצמבר 2020 בין ארצות-הברית למרוקו, אז הכירה ארצות הברית בשליטתה של מרוקו בסהרה המערבית כחלק מהסכם השלום עם ישראל הנחשבת ל”מדינה כובשת”, ובכך קבלה ישראל “לגיטימציה” לנעשה בשטחיה. כמו כן, בימים אלה אנחנו בטוחים שסין עומדת בצד ובוחנת היטב את ניסיונות ההשתלטות של רוסיה על אוקראינה. סין לוטשת עיניים לעבר טאיוואן מזה שנים וייתכן שהצלחה רוסית באוקראינה תיתן לה תמריץ לנסות ולהשתלט על טאיוואן.

עם האוכל בא התיאבון
אי התערבות עלולה להסב נזק בכך שהיא מגדילה את התיאבון של הגורם התוקפן ונותנת לו אפשרות להתפתח ולצבור חוזק שבסוף עלול להיות מופנה כלפי גורמים נוספים.דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות בגרמניה הנאצית, שהחלה בסיפוח חבל הסודטים בצ’כיה. משם עברה ל”אנשלוס” באוסטריה וההמשך ידוע. עוד במהלך התחמשותה של גרמניה וההפרות של הסכמי ורסאי נמנעו מדינות העולם מלהתערב בצורה ממשית כדי לעצור את התוקפנות הזו, על אף שהיו להן סיבות טובות לפעול. התוצאה של הבריחה מעימות כדי לעצור את הדברים בעודם קטנים הגיעה אליהן בצורה של מלחמת עולם ובמעשי זוועות שלא נודעו כמותן בהיסטוריה.

תופעת הפליטים
מלחמות, לעיתים קרובות, גורמות לפליטים. זה קרה בסכסוכי הדמים בסודאן, בעת המלחמה בסוריה ובעירק בשנים האחרונות, וגם כיום בזמן המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ניתן לראות זרם פליטים ההולך ומתעצם ומגיע למדינות שכנות לאוקראינה ואף למדינות רחוקות ממנה. נכון לכתיבת שורות אלה, מדובר על יותר מחצי מיליון פליטים.
פליטים זו תופעה קשה.מדובר בבני אדם, כמוני וכמוך, שיום בהיר אחד נאלצו לעזוב את ביתם ואת חייהם מאחור, ונמלטו על נפשם מאימתה של מלחמה אכזרית או מאימתו של שלטון אכזרי עוד יותר. באנשים האלה, שמתדפקים על דלתות המדינות השונות, מוטלת עלינו אחריות הכל כך בסיסית ואלמנטרית, לקלוט אותם ולאפשר להם לחיות כמו בני אדם…אולם, למדינות הקולטות קשה להתמודד עם פליטים המגיעים אליהן. בתחילה, הקושי הוא בעיקר טכני; הפליטים מגיעים בדרך כלל בזמני התרעה קצרים בקבוצות גדולות, שעה שהמערכות במדינה לא ערוכות לקלוט אותן. אלו יוצרים עומס על מערכת הדיור, על אספקת המזון והמים ועל מערכות הסניטריה שמתקשות להכיל את גידול האוכלוסייה המהיר, ואלו עולים לא מעט כסף למדינה הקולטת. בטווח הארוך תצטרך המדינה גם לדאוג לקליטת הפליטים במערכות החינוך ובשוק העבודה.כאשר קיימת קרבה תרבותית למדינה המארחת ולתושביה קשה פחות לשאת בנטל שנפל עליה פתע פתאום, אך הדבר שונה כאשר מדובר בפליטים המגיעים ממדינות שרחוקות תרבותית, גזעית ודתית, או אז קשה יותר למדינה הקולטת ולאזרחיה לאפשר את קליטת הפליטים המגיעים אליהם ולשלם את המחיר הכרוך בו.בנוסף, קיים גם הקושי התרבותי. ניתן לראות כי במקרים רבים פליטים לא משתלבים טוב באוכלוסייה המדינה הקולטת, מה שיוצר חיכוכים עם האוכלוסייה המקומית, ולעיתים מוביל לעלייה בתופעות של גזענות (כלפי הפליטים), אלימות ופשע, ובכך מזיקים למדינה שקלטה אותם.ניתן לראות כי בטווח הקצר קיימת נכונות לקליטת פליטים המתבטאת במאמצים כבירים לעזרה לפליטים מצד המדינה הקולטת. מעבר לפתרון המיידי ההכרחי שיש לספק לפתרון המשבר, צעדים אלה יוצרים תדמית טובה של המדינה בעיני העולם ותחושה עצמית טובה כמדינה המתגלה כזו שבאה לעזור ולהציל ומשרתת ערכים של כבוד האדם ואהבת הזולת. אך בטווח הארוך זה עלול להתגלות לעיתים כנטל כבד המתבטא במחיר שהמדינה ואזרחיה צריכים לשלם בכספם, בבריאותם, בבטחונם האישי והלאומי ובפגיעה בצביון של הקהילה המקומית בה הם חיים.ביטוי לכך ניתן לראות בפליטים שהגיעו לישראל מסודן והתיישבו במספר אזורים בארץ, בעיקר באזור התחנה המרכזית בתל אביב. אזור זה הפך להיות מוכה בפשע, בזנות ובסמים, ובאופן כללי מקום שמסוכן להסתובב בו, ומהווה סבל לאוכלוסייה המקומית. דוגמא נוספת לכך ניתן לראות במישור העולמי – זרם הפליטים שהגיע מסוריה ומעירק בהן נלחם ארגון הטרור דעאש התפשט במדינות אירופה והביא עימו כמה תופעות שליליות שפשטו, כגון עליה באלימות, בפשיעה ובפעולות של קיצוניים דתיים.ביטוי נוסף לכך ניתן לראות בהתערבות האמריקאית במלחמה באפגניסטן. התערבות זו הביאה לכך שארצות הברית נאלצה לאחרונה לקלוט בעת נסיגתה מאפגניסטן מקומיים רבים שנסו על נפשם מאימת שלטון הטליבאן. במקרים אחרים בהם מדינות לא מתערבות במשברים, הן פשוט סוגרות את גבולותיהן ולא מאפשרות אליהן כניסה של פליטים, כגון מדינות מזרח אירופה שנמנעו ככל האפשר מלפתוח את שעריהן לפליטים מעיראק ומסוריה, ומדינות האיחוד האירופי שעשו “דיל” עם טורקיה שתחזיק אצלה את הפליטים הנמצאים בשטחה (מה שהתפוצץ בסופו של דבר וגרם לנהירה המונית למדינות אירופה). גם ההתערבות האקטיבית של מדינות רבות בלחימה מול ארגון “המדינה האסלאמית” (דעאש), הגם שנעשתה באיחור גדול, נבעה בחלקה מהסיבה שמימדי הרציחות הלכו וגדלו, מיליוני אנשים הפכו לפליטים והיה צורך דחוף למנוע מגל הפליטים הזה להתעצם.

סיפור ההמונים לא משפיע כמו מקרה אחד אישי.
סיפורה של קבוצה או עם אינו כסיפורו של היחיד. סטטיסטיקות ומספרים גדולים אינם מעוררים רגשות או ניצוץ כדי להניע לפעולה, ואנו כבני אנוש איננו מסוגלים להזדהות עם נתונים כאלה.
אנשים נוטים להיקשר לסיפור אישי הרבה יותר מאשר לסיפור כללי על אירוע מסויים, וההתייחסות לאנשים כקבוצה מייצרת הרבה פחות אהדה ואמפטיה מאשר התייחסות לאדם יחיד המחלחל ללב ומעורר רגשות.דוגמאות לכך ניתן לראות בהד העצום שעוררה תמונתו של הפעוט הפליט הסורי שנשטף במים לחופה של טורקיה בשנת 2015, והמחישה לעולם את סבלם של הפליטים. מאות אלפי אנשים שנעקרו ומתו בצורות שונות ואכזריות לא עוררו תגובה נרחבת כפי שעשתה התמונה הזו. וזאת מכיון שבתמונה היה מימד אישי של סיפורו של היחיד, שהנגיש את המתרחש ואפשר לאנשים לחוש את הסיטואציה כפי שהם היו עלולים לחוש אותה.דוגמא נוספת לכך ניתן למצוא בסיפורה של אנה פרנק. סיפור זה הפך להיות כל כך ידוע ומייצג את סבלם של היהודים בשואה, עד כי סיפוריהם של כל השאר מצטרפים למספר הכולל של 6 מיליון הקורבנות האחרים שלא מייחד אותם סיפור כזה או אחר. יתרה מכך, אנשים רבים בשואה עברו דברים נוראים הרבה יותר, ולא קיבלו את מידת החשיפה וההזדהות שאנה פרנק זכתה לה כתוצאה ממציאת היומן שכתבה. מדוע? האם סבלה של אנה פרנק היה פחות מסבלם של אחרים? האם האובדן אותו חוותה היה גדול יותר מאובדנם של אחרים? האם רגשותיה ומחשבותיה של אנה פרנק אנושיים פחות מאלה של קורבנות השואה האחרים? בוודאי שלא. רק מה, אלו של אנה פרנק מגיעים אלינו כסיפור אישי שכתבה הממחיש לנו את המימד האנושי המתואר מכלי ראשון, בזמן אמת כמעט, ועוזר לנו להזדהות עם חוויותיה ואילו חוויותיהם של אחרים אינן מסופרות בצורה כזו, אינן מונגשות לתודעתנו ברמה כזו, אלא נכנסות בסיפור הכללי של סבלם של מיליוני יהודים בשואה שאותו קשה לנו לקלוט ועימו קשה יותר להזדהות.לסיכום, ניתן לראות שסיפורים של יחידים נכנסים לליבם של אנשים הרבה יותר מסיפורה של קבוצה, וממנו הם מגיעים לתודעה הציבורית, היוצרת לחץ על ממשלות לפעול בכדי למנוע הישנות מקרים מהסוג הזה.

יש שווים יותר ויש שווים פחות
זה משפט שקשה לומר אותו ולהודות בעובדות שעומדות מאחוריו, אבל הוא מבטא מציאות חיים בה קיים יחס לא שוויוני כלפי בני אנוש על בסיס גזע, מוצא ודת.בנוסף לאינטרסים כלכליים ופוליטיים העשויים לגרום להתערבות בנעשה במדינות אחרות או להימנעות מצעד כזה, קיים האלמנט התרבותי-דתי-לאומי-גזעי, היוצר ריחוק מעמים ומדינות שאינם חולקים את אותם מאפיינים מהסוג הזה, מה שמייצר היעדר אחווה וסולידריות ביניהן. כך ניתן להבין את ההתעלמות הכמעט מוחלטת מאירועים קשים הקורים במדינות העולם השלישי לעומת ההתייחסות המוגזמת לעיתים והחשיפה הרחבה למתרחש במדינות העולם המערבי החולקות ביניהם מאפיינים דומים.כך, אפריקה ותושביה מזיזים לעולם הרבה פחות מאשר תושבי העולם המערבי. פיגוע בצרפת מזעזע הרבה יותר את העולם מאשר רציחות המוניות המתרחשות בניגריה על ידי ארגון הטרור “בוקו חראם”, וחייהם ומותם של תושבי מדינות העולם השלישי חשובים פחות מאלה של תושבי אירופה וארצות הברית, גם אם מנסים לצייר את זה אחרת..דוגמא לכך ניתן לראות גם בהתערבותן של מדינות נאט”ו בהנהגתה של ארצות הברית במשבר ביוגוסלביה לשעבר בשנות ה – 90, אז נלחמו בסרבים במטרה למנוע טבח במיעוטים אתניים שונים. כתוצאה מהתערבות זו פסקה המלחמה. הסיבה להתערבות היתה, כנראה, הלחץ העולמי שלא לאפשר התרחשותו של רצח אתני של בוסנים (אירופאים, הגם שממוצא מוסלמי) מצולם היטב בלבה של אירופה, בסוף המאה ה – 20.ניתן לראות את הנקודה הזו בצורה בולטת בימים אלה ברשתות החברתיות, עם שתי דוגמאות הממחישות אותה בצורה מעניינת. מדינת ישראל מאפשרת באופן אקטיבי (הגם שבצורה זהירה ובאופן מוגבל) קליטתם של אלפי פליטים מאוקראינה, לצד הסיוע ההומניטרי שהיא שולחת אליה. אולם פעילות זו משמשת, באופן מוצדק או לא, ככלי לניגוח מדיניותה של ישראל בסיטואציה אחרת; האתיופים החיים בארץ מלינים על חוסר נכונותה של ישראל לפעול יותר להעלאת עולים מאתיופיה, וזאת על אף המלחמה הקשה ותופעת הפליטים שנגרמה ממנה. ברמה הכלל עולמית ניתן לראות זאת בכך שערבים רבים מעלים לרשתות החברתיות תמונות של ערים מופגזות ופליטים ממדינות ערביות לצד תמונה של פליטים מאוקראינה בצירוף משפטים הטוענים לשוויון לכאורה הקיים בין המצבים, ועל היחס המפלה לרעה שמקבלים פליטים ממדינות ערביות מול היחס המועדף הניתן לפליטים מאוקראינה. ומדוע חייו ורווחתו של פליט אוקראיני שווים יותר מאלה של פליט ערבי? האם פליט ערבי זה כלום?

האם זה מצולם, ואיך זה מצולם
הסיקור התקשורתי שמקבלים מלחמה או משבר הגורמים לפגיעה בחיי אדם מהווה פקטור משמעותי בהחלטה של מדינה כזו או אחרת האם להתערב בנעשה.העובדה היא שעד לאחרונה היתה באתיופיה מלחמה, בה, על פי ההערכות, אבדו את חייהם עשרות אלפי אנשים, 2.5 מיליון איש נעקרו מבתיהם ואלפי נשים ובנות נאנסו. במיאנמר התחוללו עד לאחרונה קרבות בהם מוסלמים רבים קפחו את חייהם ונעקרו מבתיהם. גם בדרום סודן התחולל עד לאחרונה מאבק בין מוסלמים לנוצרים שגבה את חייהם של מאות אלפים בדרכים שונות ואכזריות. אירועים אלה היו ידועים בעת התרחשותם למדינות העולם, אך המודעות אליהם היתה נמוכה ומדינות העולם נמנעו מלהתערב בנעשה, וזאת בעיקר בשל העובדה שהסיקור התקשורתי שהוקדש להם היה דל מאוד ביחס למה שהתחולל, ומדינות העולם נחשפו למעט מאוד מידע מהמתרחש.כאשר אין סיקור תקשורתי החושף מידע התואם את היקף האירועים המתחוללים ואת חומרתם, המסר לא מועבר והמידע לא משפיע כפי שהיה צריך להשפיע. יותר מכך – לניראות יש השפעה חזקה הרבה יותר מאשר מידע כתוב. כדי ליצור השפעה בעלת אפקט מעשי יש צורך בצילום אינטנסיבי, בתמונה שאומרת אלף מילים, ובפרסום של האירוע בזוויות שונות ברמה שאי אפשר יהיה להתעלם מהנעשה.לדוגמא, פרסום תמונות המתעדות את סבל האזרחים במלחמה וצורת ההגירה של הפליטים משפיעה על הניראות של המצב ועל ההחלטות הנגזרות כתוצאה מכך. נהירה מאורגנת של פליטים בהמוני סירות מצטלמת בצורה מרשימה ומקבלת חשיפה תקשורתית העשויה לגרום ללחץ על מקבלי ההחלטות שישפיע על התערבות לתיקון המצב, מאשר הגעה של יחידים בצורה פחות בולטת ומאורגנת, סירה פה סירה שם, שלא יוצרת את הרושם הראוי ליצירת לחץ כזה. תמונת גופתו של פעוט סורי שטבע ונשטף לחוף, שווה הרבה מאוד דיווחים ותיאורים על קבוצות פליטים שמתו בטביעה בעת מנוסתם; תמונות של ערי אוקראינה המופצצות עם גופות אזרחים ברחובות, אומרות הרבה יותר מכתבות המתארות אותן. ככל שאירוע מדווח יותר ומצולם יותר בטלוויזיה וברשתות השונות, ככל שאירוע מקבל חשיפה תקשורתית עם דגש על הצד החזותי, כך גדלה המודעות אליו וגוברת ההזדהות עם המתרחש, ואלה מעוררים את רצון הצבור ואת הלחץ על המנהיגים לנסות למנוע את התרחשותו. (וגם זה יכול לקרות בשלב מאוחר יחסית; ההתערבות בנעשה במדינות בהם השתלט ארגון המדינה האסלאמית קרתה באיחור גדול, אותו דבר לגבי המשבר ביוגוסלביה בשנות ה-90.)אולם, לא תמיד אירועים קשים מסוקרים כך עלי ידי התקשורת. קיימים מצבים בהם מתחוללות מלחמות של ממש, מתרחשות רציחות רבות וקיימים משברים הומניטריים רחבי היקף, שדיווחים עליהם כמעט ולא מגיעים לאוזניו של העולם החופשי, שלא לדבר על תיעוד חזותי. הדבר נובע, כנראה, מכך שגופי התקשורת מעדיפים לסקר אירועים המתרחשים באזורים בעלי קרבה גיאוגרפית ו/או תרבותית לקהל הצופים והקוראים; אלה מעניינים יותר את עורכי החדשות ואת הקהל מאשר תיעוד אירועים הנוגעים לעמים ומדינות רחוקים.סיבה נוספת להיעדר סיקור תקשורתי היא הקושי הטכני. למדינות מסוימות בהם קורים אירועים הדורשים סיקור תקשורתי פשוט קשה להגיע, או מסוכן מאוד לשהות בהן, ומדובר בעיקר במדינות דיקטטוריות. במצב כזה, בו קיים רצון לסקר אך האפשרות לכך מוגבלת, מדינות וגופי תקשורת לא יוצאים מגדרם לבצע צעדים לבדיקה ופרסום המצב, אלא פשוט עוזבים את הסיטואציה.וכך, אירועים קשים הזוכים לתיעוד ופרסום יקבלו תגובה תומכת ממדינות העולם החופשי, ואירועים קשים לא פחות המתחוללים ללא סיקור תקשורתי, יישארו רחוקים מן העין. ומה שרחוק מן העין, יישאר גם רחוק מן הלב.

מה ההיסטוריה תגיד עלי.הרושם שמותיר אחריו מנהיג הוא פקטור משמעותי בהחלטה של מנהיג האם לנהוג כך ולא אחרת, ובאופן ספציפי יותר – האם להתערב במשבר שלא נוגע ישירות למדינתו או לנקוט במידה של התעלמות. בסיטואציה כזו עומד במוחם של מנהיגים ובתודעתן של מדינות אירועים מן ההיסטוריה בהם מנהיגים כשלו בהנהגתם ובראיית המצב והשלכותיו, ואפשרו התרחשותם של אירועים קשים בהיקפים חסרי תקדים.דוגמא מרכזית לכך הוא נוויל צ’מברליין, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשל העמדה הפייסנית שנקט ייזכר צ’מברליין בדפי ההיסטוריה כמנהיג כושל שאפשר להיטלר להתעצם. הוא נקט במדיניות של וויתורים לאורך כל הדרך, במחשבה שיהיה בסדר, העיקר לא להרגיז את הגרמנים. הוא אפשר להם הפרות חוזרות ונשנות של ההסכמים שנחתמו עימם, הוא חתם אתם על הסכם מינכן שאפשר השתלטות אקטיבית של גרמניה, והוא התעלם באופן עקבי מהסימנים המקדימים והכל-כך ברורים שאותתו על כוונותיה של גרמניה הנאצית. מנהיגותו החלשה הפכה אותו לסמל של מנהיגות כושלת שאפשרה את התפרצותה של מלחמת העולם השנייה והובילה, בסופו של דבר, לאירוע הקשה ביותר הזכור בהיסטוריה האנושית.כתוצאה מכך הפך שמו של צ’מברליין לשם נרדף למנהיג גרוע שאפשר לאירוע כזה להתרחש תחת שלטונו. זה הזיכרון שהותיר אחריו, וזיכרון זה צרוב היטב בהיסטוריה האנושית. כיום, אף מנהיג אינו רוצה להדמות לצ’מברליין, או להתנהג בצורה המזכירה את התנהגותו. אף מנהיג אינו רוצה להיות זה שמאפשר לאירועים כאלה להתרחש במשמרת שלו. הדבר נכון אף יותר כאשר מדובר במנהיגי מדינות העולם החופשי, ובמיוחד אלה הדומיננטיות מביניהן (כמו ארצות הברית). מדינות אלה לא מעוניינות להיזכר בדפי ההיסטוריה כמי שנתן לאירועים נוראים כאלה להתרחש, בשעה שהיה יכול למנוע אותם. אדרבא ואדרבא כאשר לאירועים יש חשיפה והדברים גלויים לכל.מסיבה זו סביר להניח שמנהיגים רבים חשים שהם חייבים לגלות מעורבות באירועים בהם מדינות וארגונים מגלים תוקפנות כלפי מדינות ואוכלוסיות ספציפיות. הן מכיון ש”אסור לתת לדברים כאלה לקרות”, והן מכיון שתוקפנות באזור אחד עלולה להתפתח ולפגוע בסופו של דבר, בדרך זו או אחרת, גם במדינתם שלהם, ולהזקף לחובתם המנהיגותית.