קשה להתווכח על כך שרווחה כלכלית היא דבר מבורך. אנשים אמידים חיים בתחושה של שפע ויציבות, וחייהם, בדרך כלל, נוחים ורגועים יחסית. אך האם זה המצב של העשירים הגדולים באמת? להיות עשיר מאוד – זה חסרון או יתרון?
בואו נהיה כנים עם עצמנו. מי מאתנו לא היה רוצה להיות עשיר?
אני מניח שרוב מוחלט של האנשים היה עונה שבודאי. הם היו רוצים להיות עשירים. למעשה, רבים מאיתנו דמיינו לא אחת את היום בו יזכו בלוטו או יעשו את הונם באיזה מהלך עסקי מבריק ויהפכו לעשירים מופלגים.
כמעט כל אחד חלם בשלב מסוים בחייו להיות עשיר, ולא בכדי.
בדמיוננו, אלה שלא ניחנו בעושר גדול, נראה כי חייהם של העשירים הגדולים הם התגשמות כל הטוב שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו, חיים הרצופים חוויות חיוביות, פתרון כל הבעיות, מציאות המשוחה בדבש ללא עוקץ.
אך האם זה באמת כך?
מהיכרותי עם מספר עשירים מאוד, נוכחתי לדעת כי קשיים רבים הפוקדים אדם ממוצע כמוני אינם פוסחים עליהם, והם נושאים לעיתים כל מיני תסביכים שאינם מאפיינים אדם מן השורה. לפי דעתי, רבים מהם אינם מאושרים יותר מן האדם הממוצע. חלקם אף סובלים יותר.
כאדם בעל מעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, שאלתי את עצמי מה ההבדל ביני לבינם. נכון, הם נוסעים ברכב יקר יותר, הם נהנים בבתי מלון יוקרתיים יותר, הם יכולים לאכול קוויאר כל בוקר.
אני, לעומת זאת, נוסע ברכב טוב אך פחות יקר, מסוגל לטוס לאותם מקומות שהם טסים אליהם רק לשהות במלון פחות יוקרתי, ולפרגן לעצמי קוויאר פעם ב.. זאת אומרת, את אותם דברים שיש להם, יש גם לי, רק פחות.
האם ההבדל ביני לבינם הוא כזה מהותי? האם בשורה התחתונה טוב להם יותר ממני?
לא בטוח. ראיתי שרבים מהם אינם מרוצים בחייהם, ועניין אותי לבחון את השאלה מה בעצם היתרונות או החסרונות בלהיות עשיר מאוד. איזה ערך מוסף תורמת הרמה הגבוהה במיוחד הזו של העושר, לשורת האושר בחיים שלהם.
בואו נבחן זאת לפי הנקודות שחשבתי עליהן.
היתרונות והחסרונות בלהיות עשיר מאוד
חלק שני: משפחה וילדים
א. שידוכים מלכותיים
לרוב, בני עשירים מאד נוטים להתערבב עם בנות עשירים ולהיפך, או לפחות עם כאלה בעלי מעמד מיוחד, כמו בני מנהיגים ופוליטיקאים מפורסמים – מה שנקרא נישואי הון-שלטון.
הדבר נובע מכך שראשית, נישואים עם פשוטת עם אינם מוסיפים לך כבוד. בתור אדם עשיר ובעל מעמד גבוה, או היותך בן למשפחה כזו, מתבקש שתשאף להשיג את הטופ, את הדומה לך בכסף ובמעמד ,שעשוי להוסיף לך יציבות וחוזק שיתרמו להתפתחותך הכלכלית, לשדרג את מעמדך ולהוסיף לך זוהר ויוקרה. אין לכאורה סיבה שתסתפק בפחות מכך.
סיבה שניה לנטייה לנישואים שכאלה היא הרצון לשימור הקיים ולמניעת בריחה של כספים ורכוש. הדבר נובע מכך שנישואים עם בן זוג שאינו עונה לקריטריונים של מעמד וכסף הדומים לשלך יכולים להוות איום כלכלי. זאת מכיון שסביר להניח שאחד כזה מעוניין בכסף שלך לא פחות מאשר בך, ואולי אף יותר בכסף מאשר בך (טוב, לרוב זה נכון…).
לעומת זאת, נישואים עם אדם בעל רקע סוציו-אקונומי דומה לשלך לא נושאים בחובם סיכון כזה; אנשים שיש להם הרבה אינם זקוקים בדרך כלל לכספם של אחרים, ואינם מתחתנים כדי להשיג אותו.
כך או כך, מה שקורה במצבים כאלה זה שלמשפחה, ובראשה ההורים בעלי האמצעים, יש לעיתים דומיננטיות רבה יותר בקביעת בן הזוג של הבן או הבת; הם מתערבים בדרך ישירה או עקיפה בבחירת בני הזוג של בניהם, גורמים להם לדחות בני זוג פוטנציאלים שאינם מביאים איתם ממון ומעמד משלהם ולהעדיף כאלה מרקע סוציו-אקונומי “בטוח” יותר.
בסיטואציה כזו מצטמצם חופש הבחירה בבני זוג; שכן מתבצעת סלקציה על בסיס כסף ומעמד שאינם בהכרח משקפים איכות אישית, ובאופן טבעי מצטמצמת היכולת לבחור במועמד המתאים לחיות איתו את החיים כפי שמתאים לאופי ולנטיות שלך.
ב. עסק משפחתי – להמשיך את הדרך
אשתף בזיכרון קטן. בעברי עבדתי במשרד בעל ותק ומוניטין בתחומו. בתו של הבוס ניהלה את המחלקות במשרד, ובנו, כך ידעתי, נועד לרשת את תפקיד האב ובעתיד להכנס בנעליו בניהול המשרד.
לטובת העניין הלך הבן ללמוד את המקצוע שיכשיר אותו בתחום הרלוונטי ואף סיים תואר שני בציונים מרשימים, תוך ויתור על המקצוע שאהב באמת ובו היה יכול להתקדם לא פחות: פיזיקה. את הסטאז’ הוא ביצע במשרד של אביו עד שהונחת כמנהל מחלקה.
בשלב הזה כבר היה ברור שהוא לא רוצה בכך; עניינו אותו דברים אחרים, והוא סלד מן הרעיון לעבוד ולהיות בעסק המשפחתי, לקבל הוראות מאביו ומאחותו, ולעסוק במקצוע שלא נמשך אליו.
העניין נמשך זמן מה, עד שבשלב מסוים הוא הודיע לאביו המאוכזב שהוא עוזב ועבר לעבוד במשרד ממשלתי…
הסיפור הקטן הזה, הגם שלא עוסק באנשים עשירים מאוד, מבטא את עניין הציפיה של ההורים מבניהם להמשיך את דרכם, ציפיה שחזקה אף יותר במשפחות עשירות יותר, ועלולה לבוא על חשבון ציפיותיהם של הבנים מחייהם ומעצמם.
כפי שניתן לראות אצל אנשים עשירים, עושר הופך לעיתים לעניין משפחתי, או יותר נכון, לעסק משפחתי. עסק משפחתי זה דבר שיש לשמור עליו, וצריך לתחזק אותו עם בני משפחה דוקא.
במשפחות כאלה, המנהלות עסקים גדולים, לעיתים אימפריות כלכליות, הציפייה שהבנים ימשיכו את מפעל החיים של ההורים (ואף של הסבים) היא דבר מובן מאליו; שהרי מדובר בהון של המשפחה, באינטרס של המשפחה, ואך טבעי הוא שדור ההמשך ירתם לטובת העניין, המבטיח לו עתיד מזהיר.
כך הצורך הזה הופך לסוג של חובה, המאלצת לעיתים את דור ההמשך להורים עשירים להכנס לעסק של הוריהם ולהמשיך את עשייתם גם אם הדבר לא תמיד תואם את רצונם או את נטיותיהם של הבן או הבת. וכך קורה שאם הם מעוניינים בכך או לא, ייעודם כבר נקבע להם והם הולכים בו מתוך חובה ורצון להגשים את רצונות הוריהם.
בהקשר הזה ניתן לראות משפחות עשירות כגון משפחת עופר, משפחת עזריאלי, משפחת שטראוס, ומשפחות עשירות נוספות בהם הבנים או הבנות המשיכו את דרכם של הוריהם, ומגיל צעיר השתלבו בפעילות הכלכלית של האימפריה המשפחתית ובשלב מסוים תפעלו אותה בעצמם.
האם רצו בכך באמת? האם ויתרו על מאווייהם לטובת האינטרס המשפחתי? זאת כמובן לא נוכל לדעת, אך סביר להניח שחלקם, לפחות, היו בוחרים מסלול אחר, אם הדבר היה מתאפשר להם.
ג. סכסוכים, גירושים וקרבות ירושה
היכן שיש כסף יש גם הרבה מריבות. כאשר מדובר בהיקף גדול של עסקים, כסף ונכסים, וכאשר מדובר ביותר מיורש/ת יחיד/ה לכל אלה, גדל הסיכוי לחוסר תמימות דעים בין הנפשות הפועלות ובעלות האינטרסים.
במערך היחסים של הורים-ילדים-אחים-בני זוג כל צד עלול למשוך לכיוון שלו, והדבר יכול לשמש ככר פורה לויכוחים, סכסוכי שליטה, ובעיקר קרבות גירושים מרים ומלחמות ירושה עזות.
באופן כזה, לא אחת נוכחנו לראות קרבות ירושה אדירים בין הילדים היורשים, בין ילדים להורה או בן הזוג הנותר ואף בין בני המשפחה המורחבת יותר, וגם המיליארדרים המחושבים והשקולים ביותר, לא תמיד מצליחים להכין את צוואתם כך שתמנע מילדיהם לריב על עיזבונם.
כך, למשל, בשנת 2011 פרץ קרב ירושה בין שני ילדיו של יולי עופר שהוריש להם את הונו בצורה לא שוויונית, קרב שהסתיים לבסוף בהפסד הצד התובע והותיר את הצוואה על כנה. דוגמא נוספת ניתן לראות במשפחתו של שאול אייזנברג, (ממקימי חברת האחזקות “החברה הלישראל”) בה פרץ קרב ירושה לאחר מותו שהסתיימה לבסוף בפשרה, אך גרמה לקרע בין הבן לאימו ולאחיותיו; משפחתו של סמי שמעון נכנסה אף היא למאבקים משפטיים כאשר יצאו אחיו נגד אלמנתו וביתו ודרשו שליש מהונו; ובמשפחת פריצקר (שותפתה של משפחת עופר) פילג סכסוך הירושה מעגלים נרחבים במשפחה במשפט שארך 4 שנים וכלל אף את הנכדים שתבעו את אביהם ובני משפחה אחרים על שגזלו מהם יותר ממליארד דולר.
באופן דומה מתחוללים מאבקים בין בני זוג בעלי הון בסיטואציות של גירושים. כאשר מדובר בכל כך הרבה כסף אף צד לא מוכן לוותר בקלות. ואם אצל מיליארדרים סיפורי הגירושים עוברים בדרך כלל בשקט יחסי המושג על ידי הסכמי חלוקה שמנים ושמירת שמם הטוב של המעורבים, הרי שבקרב משפחות שהן (רק) עשירות מאוד פורצים לעיתים מאבקים קשים וארוכים הכוללים דיונים רבים בבתי משפט, מעורבות של כלי תקשורת למיניהם, והרבה כביסה מלוכלכלת שמכבסים בני הזוג קבל עם ועדה.
דוגמאות לכך ניתן לראות בסיפור הגירושים של מייסד חברת מלאנוקס אייל וולדמן שנמשך במשך מספר שנים ופרטיו פורסמו לעיני כל, במשפט הגירושים שניהלו השחקן מייקל דאגלאס ואשתו לשעבר דיאנדרה שנמשך במשך כ – 15 שנה (החל משנת 2000) בגירושים המתוקשרים של ניקול ראידמן ובן זוגה מיכאל צ’רנוי שנמשכו כשנתיים.
סיפורים אלה, כמו רבים אחרים, חושפים את ההשפעה הפחות חיובית שעלולה להיות לעושר על היחסים בתוך המשפחה עד כדי הרס ממשי של מערכות היחסים הקרובות ביותר.
בהקשר הזה ניתן אף לראות פעולותיהם של טייקונים כדי למנוע מהרעה הזו להגיע לפתח משפחתם; רבים מבעלי ההון בימינו חותמים טרם מיסוד היחסים עם בן הזוג על הסכם ממון שיגן על הונם במקרה של גירושים.
בנושא העזבון יש הנוקטים בדרכים לא שגרתיות. איש העסקים המפורסם איתן ורטהיימר שהלך לעולמו לא מזמן, מכר עוד בחייו את החלק הארי של עסקי המשפחה והסביר את צעדו בכך שזה נועד למנוע בעיות משפחתיות בעתיד; “אנחנו רואים מה קורה בעסקים משפחתיים אחרים, ולא צריך לחכות שיהיו בעיות” כך אמר בשנת 2013, עת הושלמה מכירתן של 2 החברות שהיו בבעלותו לוורן באפט.
באופן דומה אך שונה עשו גם המליארדרים ביל גייטס ו-וורן באפט כאשר הודיעו מראש לצאצאיהם כי יירשו רק חלק מזערי מהונם. ילדיהם, אף שיישארו אנשים אמידים, לא יהנו מעושרם הרב של הוריהם. ואף שבבסיס ההחלטה עומד גם מניע פילנטרופי-סוציאלי, בדרך זו הם שמטו את הקרקע ממריבות ומאבקים אפשריים על ממון בין ילדיהם וקרוביהם בעתיד.
ד. ילדים
הצורך בצאצאים והרצון לדור המשך הוא דבר בסיסי ואלמנטרי, הטבוע עמוק בישותנו האבולוציונית (או לפחות ברובנו).
רבים מאיתנו יעשו כל שביכולתם להביא ילדים, וישאפו לגדלם בצורה הכי טובה שאפשר. יעידו על כך רפואת ההפריה המתקדמת והשיח החברתי-תרבותי והחקיקתי, התומך בזכותו של כל אדם להביא ילד משלו.
אך בסיסי ככל שיהיה, כמו צרכים רבים אחרים בחיינו, גם הצורך הזה מתורגם בסופו של דבר לכסף. הרבה מאוד כסף המתבטא בהוצאות גידול הילדים.
אצל אנשים מן השורה, גם בעניין הזה כסף יכול להוות מגבלה. אבל אצל עשירים, בעיקר עשירים מאוד, זה בדרך כלל פועל קצת אחרת. יש הרבה מאוד כסף, ולכן זה לא מהווה פקטור בהחלטות הקשורות להבאה, גידול וחינוך ילדים.
ראשית, לעשירים מאוד יש אפשרות להביא יותר ילדים מאשר אנשים מן השורה. דבר נפוץ הוא שאנשים עושים חישוב כלכלי לגבי האפשרות שלהם להביא ילדים, וההחלטה שלהם האם להביא או מתי מושפעת מהיכולת הכלכלית שלהם לממן עוד ילד ולהיות פנויים לגידולו.
שנית, אנשים מעוניינים גם ברמת חיים טובה, וזו עלולה להפגע ככל שמספר הילדים עולה; יש פחות הכנסה פנויה, פחות זמן להנות מהחיים, ויש הרבה יותר טרדות.
כך יוצא שבגלל חישובים כאלה, קורה שאנשים מצמצמים במספר הילדים ו”מסתפקים” בפחות ילד או שניים ממה שהיו רוצים להביא. בהתאם לכך ניתן לראות כיום ירידה ברמת הילודה. לעיתים מדובר על צמיחה שלילית בגודל האוכלוסייה, כמו שקורה במספר מדינות באירופה, ולעיתים ניתן לראות ירידה במספר הילדים לנפש כמו שקורה בישראל.
אצל עשירים זה שונה. עשירים מביאים ילדים בהתאם לרצונם, מבלי להתחשב בשיקולים של “כמה עולה לי לגדל ילד”. היכולת הכלכלית קיימת, ואם יש רצון, אין מה שיעצור מהם להביא ילדים. כך ניתן לראות אנשים עשירים מאוד שהביאו מספר ילדים גבוה יחסית למקובל בעולם המערבי; לדונלד טראמפ יש 5 ילדים, לג’ף בזוס יש ארבעה, למליארדר אילון מאסק יש שמונה ילדים, לברנאר ארנו, בעליה של איפריית מותגי היוקרה LVMH יש חמישה, ולאיש העסקים נלסון פלץ יש עשרה (!) ילדים.
בנוסף, לעשירים יש יותר אפשרות להשקיע בחינוך ולדאוג למצבם הפיננסי של ילדיהם. ככל שאתה עשיר יותר לא תצטרך למנוע מהם דבר בשל מגבלה כספית. כך תוכל לתת לילדיך את כל מה שהם צריכים (ושאפשר לקנותו בכסף) ואף יותר מכך. בניגוד לילדים ממעמד סוציואקונומי נמוך יותר, ילדיך יקבלו את ה-TOP: הם יוכלו ללמוד בבתי הספר הכי טובים, לקבל מורים פרטיים, חוגים יקרים ושיעורי העשרה, טיולים, ביגוד, אביזרים ותחביבים יקרים ויוכלו ללמוד באוניברסיטאות הכי טובות.
בנוסף, אם אתה עשיר מאד סביר להניח שגם ילדיך יהיו עשירים מאד. מחקרים הראו שהמוביליות ממעמד סוציואקונומי נמוך למעמד סוציואקונומי גבוה הינם נמוכים ביותר, וכך, בהיותך עשיר מאוד, הבטחת גם את עתידם הכלכלי של ילדיך.
אך גם בצד הזה של הספקטרום הסוציו-אקונומי קיימות בעיות. עושר, בעיקר עושר מופלג, יכול להשפיע לרעה על חינוך הילדים; ילדי עשירים חשים לעיתים קרובות לחץ רב מהוריהם ומהסביבה להישגיות ולהצטיינות בלימודים, כמו גם בחיים החברתיים. הלחץ הזה עלול לצאת בצורה שלילית ולהתבטא בדיכאון, בצריכת סמים ואלכוהול, ובהסתגלות לקויה בגיל הנעורים.
גם מוסדות החינוך וההשכלה היקרים והטובים ביותר לא מבטיחים שהילדים ייצאו מחונכים יותר, כאשר העושר כל כך נוכח בחייהם; החיים בעושר מגיל קטן יכולים להביא לכך שהילדים יגדלו בלי ערך לכסף, יתרגלו שיש הכל בלי לעבוד, לא ידעו לדחות סיפוקים ויצרכו בלי לחשוב יותר מידי.
כך, במחקר שנעשה בארצות הברית בשנת 2014 פורסם כי אחד הפחדים הגדולים של עשירים (שכנראה מבוסס על מציאות) זו המחשבה שהעושר יהרוס לילדים שלהם את עתידם, בכך שיהפוך אותם למפונקים ופאסיביים ללא מוטיבציה ושאיפה להתקדם בחיים.
לסיכום
השפעה של עושר גדול על חיי המשפחה והילדים יכולה להיות משמעותית. עוד משלב הילדות מעצב העושר את האישיות ואת עולם המושגים הערכים, ומהווה מרכיב משמעותי בהחלטות החשובות בחיים, לטוב ולרע. כך שאם אתם מתכננים להפוך לטייקונים יום אחד, קחו בחשבון את היתרונות והסכנות שיש בזה על אחד הדברים היקרים מכל – משפחה, הורים, בן זוג וילדים.
