רבים האנשים שרוצים להצליח בחיים, אך מה רב המרחק בינם לבין ההצלחה שהם מייחלים לה. רובם חולמים להצליח אך פוחדים להגיע לכך, ומעטים יעשו מה שנדרש כדי להגשים את חלומם. מדוע? מה הפחד הזה שמעכב את רובנו מלהגשים את שאיפותינו?

אני זוכר את עצמי עוד מגיל צעיר נמנע מלהצליח יותר מידי. לכל מקום שאליו הגעתי אמרו עלי: “הנה הוא זה שהולך לו הכל”. הסביבה ציפתה ממני להרבה. ואני – אי אפשר להגיד שלא הצלחתי, אך יכולתי יותר… הרבה יותר.

אבל לא רציתי כל כך. באליפות הארץ ל-60 מ’, בעוד ליבי דופק והאדרנלין גועש בעורקי, לא חשתי את מתיקות ההצלחה הנמצאת בהישג יד אלא רק רציתי לגמור עם זה. סיימתי בסוף במקום השלישי. אני חושב שעם קצת יותר מוטיבציה יכולתי להגיע יותר, אולי אפילו למקום הראשון. אבל לא רציתי לנצח.

כשהגעתי לצבא כולם היו בטוחים שאני הולך להיות מינימום אלוף. אבל לא. סיימתי סמ”ר, לא יותר. בעבודה גם כן ניבאו לי גדולות ונצורות ושוב – הייתי טוב, אפילו טוב מאד, אבל רחוק מהפוטנציאל.

מה בעצם הניע אותי מלהימנע מלהצליח? מה הרווחתי ומה הפסדתי מזה?

אני חושב שבאיזשהו מקום תמיד היה בי את הפחד הזה מלהצליח. נרתעתי מהכבוד שההצלחה מביאה, מאור הזרקורים, ומזה שאהיה חייב להמשיך ולהיות מוצלח, חלילה לא לרדת ברמה.

ראיתי גם רבים שהצליחו  לאחר מסלול קשה או השקעה אדירה, או כאלה שהצליחו וזה עלה להם בבריאות, או בפגיעה בחיים האישיים שלהם ולפעמים גם בחיים המקצועיים שלהם. ראיתי גם כאלה שהצליחו מאוד ולאחר מכן חוו נפילה כואבת. לא רציתי להיות במקומם.

תמיד שאלתי את עצמי מה אני מעדיף, להיות שכיר בכיר (מנכ”ל, לדוגמא) ולהשקיע את חיי בעבודה, או להיות בתפקיד פחות אטרקטיבי, להיות פחות מחויב, לטוס לחו”ל ולהנות מהחיים. התשובה היתה לי ברורה, וכך גם נהגתי; עד היום איני מנכל של אף חברה, ואת התקופה בה כן השקעתי בעבודה את נשמתי אני זוכר כתקופה קשה שגזלה ממני זמן וכח והזיקה לבריאותי.

היום אני מבין שמלכתחילה לא כיוונתי לפסגה וויתרתי עלייה מראש כי פחדתי ממה שזה גם ידרוש ממני.

כל זאת אני אומר על עצמי, ועל קצה המזלג. לאמיתו של דבר קיימים פנים נוספים להצלחה, טובים ורעים, נעימים ופחות נעימים. מחלקם אנשים ממש פוחדים. על אלה אני אכתוב במאמרים האלה, ואציג את הסיבות שלדעתי מהן אנשים פוחדים להצליח.

חלק ב’ בסדרה: כיצד ההצלחה משפיעה על מצבנו החברתי ונפשי

• ציפיות

כשאתה מגיע להצלחות אתה נמצא במעמד גבוה, בעמדות רבות השפעה, הסביבה מצפה ממך שתלך ותגדל, תלך ותשתפר, או לפחות שתשמר את המעמד שלך כמצליחן ומשיג הישגים.

מעבר לכך, מכיון שכבר הוכחת את עצמך, אנשים רואים בך בעל יכולת לקדם דברים שאחרים לא הצליחו ולהציל מצבים לא פשוטים. נניח אם אתה מגיע לחברה כושלת, מצפים ממך להציל את המצב. אם הגעת לחברה בתחילת דרכה, מצפים ממך להביא את החברה להישגים חסרי תקדים.. ואתה לא רוצה לאכזב אף אחד, לא רוצה לאבד את השם, ההילה והמוניטין שרכשת לעצמך.

בנוסף, הציפיות המופנות אליך מהסביבה גורמות לך לפתח ציפיות מעצמך. גם את עצמך אינך רוצה לאכזב; אתה מצפה מעצמך להגיע להישגים שמצפים ממך להגיע אליהם, או אפילו מייצר לעצמך יעדים, דרכי עבודה, בונה לעצמך מסלול להצלחה. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא.

הציפיות מהסביבה ומעצמך זה דבר שתופס מאוד חזק. מצד אחד הציפיות האלה מדרבנות לפעול ולהשיג הישגים, אך מצד שני הן מהוות גורם לחץ מתמיד בחיים שלך. אתה כל הזמן עסוק בלעשות דברים, לתכנן את עצמך כדי להגשים את הציפיות האלה, מתוך הכרה שאסור לך להכשל. אסור לך לא להשיג את היעדים שהצבת לעצמך או שהסביבה מצפה ממך להגיע אליהם.

זהו אינו לחץ מינורי, והוא מלווה אנשים כאלה באופן תמידי, שוכן קבע בהכרתם ובתת-הכרתם, מתרה בפני תוצאותיו של כישלון אפשרי.

תופעות הלוואי של הלחץ הזה מתבטאות בכך שאתה נכנס לחרדות, נמצא במתח בלתי פוסק, ולעיתים נכנס לדיכאון רק מהמחשבה שאולי תכשל.

ניתן לראות בהקשר הזה את מה שנקרא “מועדון 27” – אומנים שהיו בשיא פריחתם ויצירתם, הגיעו להצלחות גדולות וזכו לפרסום ולממון רב, אך מתו עקב לחץ ודיכאון בנסיבות הקשורות באלכוהול, סמים והתאבדויות.  חברים במועדון המפוקפק הזה הינם גימי הנדריקס, איימי ווינהאוס, גים מוריסון, קורט קוביין ועוד ועוד רבים ומפורסמים שנפשם לא עמדה בלחץ המתמיד ובדיכאון שנבע ממנו.

• בדידות

אנשים בצמרת חיים בבדידות מזהרת. טבען של הצלחות שהן מותירות אותך מוקף באנשים, אך בודד במערכה.

ראשית, אם תצליח – זה יהיה מובן מאליו. אם תכשל – הכשלון יהיה עליך. אתה זה שקובע את המהלכים. אתה זה שמחליט, אתה זה שמנווט, ולכן ההצלחה או הכישלון יהיו רשומים על שמך. זהו מצב בו אנשים יכולים לחוש בדידות, כי אין מי שיחלוק איתם בנטל, שישא עימם בכובד האחריות.

שנית, גם בהיותך מוקף באנשים אינך יודע מי מהם דורש את טובתך ומי מעוניין בחברתך בשל הההצלחות שהגעת אליהן.

זה מאלץ אותך לשמור לעצמך הרבה סודות. אסור לך לחלוק את מה שאתה נחשף אליו – בין אם מדובר בסודיות עסקית, תוכנית חדשה שאתה מנסה לקבל בטלוויזיה או עסקה חדשה שאתה עומד לסגור – אתה כל הזמן עסוק בשמירת מידע מפני הסביבה. אנשים מן השורה עושים זאת מידי פעם ובהיקף קטן, אך אתה צריך כל הזמן לעשות זאת, והרבה.

בנוסף, גם אם יש לך שותפים למטרה, אינך יכול לסמוך עליהם שיעמדו לך בשעת צרה. כמה שתהיה מוקף באנשים, אתה צריך לסמוך רק על עצמך.

דוגמא לכך ניתן לראות אצל מטפסי הרים; גם כאשר הם מטפסים בקבוצה, הם בעצם לבד. הם יודעים שבסופו של דבר אם לא ידאגו לעצמם, ייתכן שאף אחד לא ידאג להם (זה נכון גם בחיים האמיתיים, אבל במצבים כאלה זה מתבטא ביתר חדות). אם יתקלו בבעייה בגובה רב, הם יצטרכו לפתור זאת בכוחות עצמם, לא בטוח שחבריהם יוכלו להציל אותם.

בהקשר הזה ניתן לראות שרבים ננטשו בעודם בחיים ומצאו את מותם במהלך טיפוס על הרים. ומי שמטפס על האוורסט רואה לאורך הדרך גופות המאותתות לו שזה יכול לקרות גם לו, אם לא יישמר מכך בעצמו.

כך, אנשים שהגיעו להצלחה וכאלה החותרים למטרתם חווים מציאות של בדידות גם בהיותם מוקפים באנשים וידידים. חברים, חברים לעסקים ושותפים למטרה אינם בהכרח דמויות שאפשר לסמוך עליהם, בטח לא לשתפם בפרטים הנוגעים לחיים ולעבודה. וההצלחה, הגם שרשומה על שמם, נושאת עימה עול של אחריות ובמקרה של כישלון הוא יזקף לחובתם.

• דימוי עצמי נמוך

אנשים רבים לא מגיעים להצלחה או לא עושים מה שצריך כדי להגיע אליה, מכיון שהם לא מאמינים שהם מסוגלים להגיע אליה. הם סבורים שהם לא ראויים להצלחה, שלא מגיע להם להגיע להישגים, שהם לא מספיק טובים, חכמים, מוכשרים, מתאימים וכו’.

אנשים כאלה לא ממהרים להודות בכך שהם לא מאמינים ביכולות שלהם. אחרי הכל, לא נעים להעיד על עצמך שאינך יכול להצליח. בתוך תוכך יש בך את התחושה הזו שאינך יכול, אינך מסוגל. אך בכל זאת הם חייבים לשחק את המשחק, ליצור את הרושם הזה, כלפי הסביבה וכלפי עצמם, שהם עושים מה שצריך כדי להצליח. והם עושים זאת בשתי צורות:

ראשית הם מספרים לעצמם ולאחרים כל מיני סיפורים, וממציאים שלל תירוצים מדוע במצב הנוכחי הם לא מנסים לעשות את מה שיכול להביא אותם להצלחה, או מדוע מה שהם עושים לא מצליח. “זו לא תקופה להתחיל עסק”, “המצב הכלכלי שלי לא מזהיר כרגע “, “בדיוק חמותי נפטרה”, “אשתי ילדה לא מזמן” וכדו’. כך, ההמנעות מפעולה או ההסתכלות המצטדקת מונעות מהם את התחושה של “הנה אתה רואה אמרתי לך אתה לא מספיק טוב”. 

שנית יש את מה שאני קורא לו “פעולות סרק”. הרבה אנשים פשוט משחקים בכאילו. עושים פעולות שלכאורה אמורות להביא אותם ליעד הצלחה כזה או אחר, אך כדי לא להצליח דואגים לקלקל את התהליך תוך כדי.

כך, אם אתה לא באמת מתכוון ללכת עם זה עד הסוף, אתה תעשה פעולות שנועדו כביכול לקדם אותך, אך תוך כדי תמצא סיבות לסגת, תמצא כל מיני דרכים איך לגרום  לכך שזה לא יילך; זה יקר מידי, זה מסוכן מידי, זה לא מה שחשבתי, עדיף לנסות משהו פשוט יותר, אולי כדאי לחכות קצת שיגיע משהו יותר טוב, ומה יקרה אם…

אם למשל הם מעוניינים להתחיל באיזה מיזם, הם עושים איזו פגישת “פרווה”, שכל מטרתה להראות שהם ניסו. הם אומרים את המשפטים המתאימים, ומשדרים כאילו איזו הצהרת כוונות, אך אין להם באמת מטרה (ביודעין או שלא ביודעין) ללכת עד הסוף ולסגור עסקה. הם רוצים לשדר לעצמם ולסביבה שהם מנסים, ובכך לסמן V על כך שהם עושים מה שצריך כדי להתקדם, בלי לסבול מהתחושה ש”הנה אני בדרך להיכשל, איני מסוגל באמת להוביל את עצמי להישגים”.

• הגעתי לפסגה – עכשיו מה?

הצלחה מסמנת לעיתים סופו של תהליך, שהבא אחריו הוא בגדר נעלם.

פעמים רבות  אחרי שהגעת להצלחה וחווית את ההנאות שיש בה, נוצרת תחושה של ריקנות, של סופיות. כאילו אין עוד לאיפה להתקדם.

זה קורה לרבים וטובים שלא יודעים להנות כמו שצריך מהגשמת מטרותיהם, וזה עשוי לקרות גם לכאלה שזו הפעם הראשונה שהם מוצאים את עצמם בסיטואציה של “פנינו – לאן”.

ואפשר להבין את זה. הדרך להצלחה, וכן ההצלחה עצמה, הם מצבים בהם  אתה נמצא בשיא שלך. מצבים שאתה מגיע אליהם אחרי שמיקסמת את יכולותיך שוב ושוב, פיתחת את כישוריך והגשמת את שאיפותיך. כיצד, לאחר שפעלת, עשית והגעת לכל אלה,  תוכל להמשיך ולחוש בעל ערך, חזון והישגים, אם כבר אינך נמצא בתהליך המוביל אותך למטרות האלה?

כך, מטפסי הרים מתכוננים שנים להגיע לפסגת האוורסט. בסוף המסע, כשהם בפסגת ההר, הם עומדים שם רגעים ספורים, אולי כמה דקות, אולי רבע שעה, נהנים ממתיקות ההצלחה, ואז – מתחילים לרדת מההר.. כלומר כל  העמל, המאמץ הדרך שעשית כדי להגיע לפסגה הם כבר נחלת העבר. עכשיו מגיע השלב של: טוב, אז מה עכשיו? הגעתי. השגתי מה שרציתי, לאיפה אני ממשיך מכאן? מה היעד הבא? עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה?

גם אנשים שעשו מסלול מסוים, הגיעו להישגים, להצלחה ולמעמד, יכולים למצוא את עצמם אחרי סיום קדנציה, או אחרי פרישה בסיומה של קריירה מכובדת, כלא רלוונטים. פתאום הם כבר לא מחזיקים בתפקיד רב ההשפעה, פתאום הם כבר לא מקבלי ההחלטות, טלפונים מצלצלים פחות ואנשים אחרים תופסים את המשבצת שהיתה שלהם.

זהו שלב בו תיתכן תחושת ריקנות אדירה. נפער חלל שיש למלא אותו. יש צורך לעשות דברים אחרים כדי להשאר רלוונטי, כדי לתת משמעות למה שיהיה מכאן ואילך.

בהתאם לכך, ניתן לראות כיצד רמטכ”לים בסיום הקדנציה שלהם קופצים ישר לניהול חברות גדולות על אף שאין להם ידע מתאים כדי לנהל אותן, הופכים לדירקטורים או נכנסים למיזמים עסקיים בשעה שאין להם רקע עסקי מתאים לכך. הרמטכלים דן חלוץ, גבי אשכנזי, שאול מופז הן דוגמאות לכך – כולם מיהרו להתחיל קריירה עסקית חדשה לאחר סיום כהונתם, וכולם כשלו.  

בנוסף,  הצלחה מביאה לעיתים לסוג של התפכחות. רבים האנשים שסימנו מטרות כל החיים ועשו הכל כדי להגיע אליהן, ואחרי שהשיגו אותן ראו שזו – לא כצעקתה. הניצחון אמנם מתוק, אך לא כמו שחשבת. ההישג מרשים, אך לא מעניק לך את אותה תחושת הערך העצמי שציפית לחוש. האם כל זה היה שווה את המאמץ?

לסיכום, יש המביטים על ההצלחה כתהליך שסופו אינו בהכרח מזהיר. לא מכיון שהצלחה בהכרח מובילה גם לכישלון, אלא מהסיבה שלכל הצלחה יש גם פוסט-הצלחה. בפוסט-הצלחה אנשים צריכים לאסוף את עצמם, לייצר מטרות חדשות, ולדאוג שוב ושוב למשמעות בחיים שלהם. רבים האנשים שחוששים – במודע או שלא במודע – מ – “מה יבוא אחרי זה”, ולכן מעדיפים לא להגיע למיצוי המקסימאלי שיציב אותם במצב כזה.

• שישאר בגדר פנטזיה

רבים המקרים בהם אנשים מעדיפים לא להגשים חלומות מהסיבה שהם פשוט רוצים שישאר להם משהו לחלום עליו.

הצלחה נראית הרבה יותר זוהרת ומושלמת כפי שאנו מציירים אותה בדמיוננו מאשר במציאות. ואנשים, באופן מודע או בתת מודע חשים בכך ולכן מעדיפים את שלמות הפנטזיה על פני המציאות הפחות מושלמת.

כך, עדיף לעיתים לפנטז על הצלחה בלהגיע ליעד מסויים במקום לנסות לממש אותו, כי כאשר אתה מנסה לממש אותו, זה לא תמיד מצליח. וגם כשזה מצליח, זה לא מרגיש כפי שתכננת, פחות מהנה ממה שחשבת, אז למה להרוס את החלום והפנטזייה?

בהקשר הזה אפשר להזכיר את סינדרום פריז – ההלם שהיפנים חוטפים כאשר הם נוכחים לראות שפריז המקסימה והרומנטית שדמיינו לעצמם אינה כזו, ובמציאות מרמה אותם נהג המונית ואזרחים מתנהגים אליהם בגסות רוח.

את אותו עקרון ניתן למצוא אצל אנשים המעדיפים להשאיר את הנישואים בגדר חלום, במקום להתמודד עם המציאות של גבר נוחר בלילה או אשה עצבנית. ילדים רבים חולמים על הרגע בו יטוסו בחלל ליעדים עלומים, אך בפועל רובם המוחלט זונחים את השאיפה הזו כי מבינים שבפועל התחושה לא דומה כלל למה שהם ציירו לעצמם בעבר.

באותו אופן אנשים נמנעים מלנסות להגיע להצלחה בעסקים או בקריירה, כי הם מבינים שלצד המעמד הם או היכולת הכלכלית התחושה שהם יחושו במציאות תהיה רחוקה ממה שהם מדמיינים לעצמם.

 בנוסף, כאשר מגשימים חלומות, פתאום כבר אין על מה לחלום ולמה לצפות, וצריך שיהיה משהו חדש לחלום עליו.  הגשמת החלומות עלולה להביא אותנו למצב בו תחושת ריקנות תאפוף אותנו, ובשורה התחתונה נרגיש פחות טוב ממצב בו אנו חולמים על משהו ומפנטזים שנשיג אותו.

• הפרעות נפשיות

אחד ממחירי ההצלחה וממאפיינייה המפורסמים זו ההשפעה השלילית שיש לה על הנפש.

אנשים שמגיעים להצלחות חווים תופעות של לחץ, מתח קשה ובדידות המביאים לחרדות ודיכאון. הדרך להצלחה, ההצלחה, והכשלונות שמתרחשים לעיתים מביאים את האנשים האלה למצבי קיצון נפשיים המתבטאים בתופעות האלה.

ניתן לראות זאת אצל פוליטיקאים, כוכבי זמר וקולנוע שהגיעו להצלחות גדולות – שהביאו אותם לדיכאונות ולעיתים אף לאובדנות. קדם לכך לחץ גדול מצד הסביבה לשמר את ההצלחות שהגיעו אליהן, לא ליסוג אחורה, להמשיך לייצר עוד ועוד הישגים  וחלילה לא לרדת ברמה. לחץ כזה, המלווה בעבודה קשה מחד ובתחושת בדידות מאידך הביא אותם לחרדות, לדיכאון ולמצבים אובדניים.

דוגמא לכך ניתן לראות בדודו טופז – כוכב טלוויזיה שהעביר תוכנית בידור פופולארית, ונחשב בזמנו מלך הרייטינג. עם הזמן ירדה קרנו, התוכנית ירדה מהמסך, הצעות העבודה הלכו ופחתו והוא מצא את עצמו ללא עבודה, לא רלוונטי, ממורמר וכואב את נפילתו. הוא חווה נפילה קשה ופגיעה באגו שהכניסה אותו לדיכאון.  עקב כך יצא למסע נקמה באלה שלטענתו דחקו אותו החוצה מהתעשייה, מה שנגמר בכך שהוא נשלח לכלא והתאבד בו בתלייה.

דוגמאות נוספות ניתן לראות בזמר מייק ברנט שנכנס לדיכאון אחרי ההצלחה האדירה לה זכה, ומת בגיל 27 לאחר שני נסיונות התאבדות, ובדי.ג’יי “אביצ’י” הפופולארי שהתאבד בגיל 28.

גם בכירי הצבא בזמן מלחמת יום הכיפורים שילמו מחיר יקר על הדרגות הבכירות שלהם. מתוקף תפקידם נדרשו לקבל לבדם החלטות חורצות גורלות, והאחריות הייתה עליהם.

הבדידות שאפיינה אותם לאחר המלחמה בהתמודדות עם דוח וועדת אגרנט בלטה מאוד ויש הטוענים שפטירתו של הרמטכ”ל דדו נבעה בחלקה מתחושת הבדידות שהיתה לו, כאילו “נזרק לכלבים”.

גם ראש הממשלה מנחם בגין שכיהן בזמן מלחמת לבנון הראשונה שקע בדכאון מכיון שחש אחראי להסתבכות שקרתה בה, עד כדי כך שלא הראה את פניו ברבים.