אתה חוזר מהעבודה. 6-7 בערב. פוגש את בת הזוג שלך. שואל איך היה היום, יוצא לספורט כלשהו. אומר שלום לילדים. במקרה הטוב אוכלים ארוחת ערב ביחד. אחר כך חוטף משהו קטן והולך לכושר או סתם מול הטלוויזיה. חוזר הביתה, מתארגן לשינה, במקרה הטוב אתה רואה פרק טלוויזיה עם בת הזוג שלך. או בלעדיה. (הטעם שלכם שונה, היא אוהבת דרמה, אתה אוהב אקשן, מתח, תעודה). יאללה מקלחת ולישון. עוד יום עבר.

 

היא חוזרת הביתה למשמרת שניה של סדר/ילדים/ניקיון. מתישהו, בתוך הרוטינה, בן זוגה. גם הוא חזר מהעבודה, אחרי פקקים. הוא עייף, רוצה לאכול, לנוח, לנקות את הראש אחרי הטרפת היומיומית הזו. כל יום אותם דיבורים, פחות או יותר, אותו פזמון, כל יום עם התיאור שלו…היא משתדלת למקם אותו כרעש רקע, שלא יפריע לה עם עצמה. גם היא צריכה לנוח, להירגע, להתמלא קצת.אבל זה לא משנה איתו או בלעדיו, היא תצטרך לספק את זה לעצמה איכשהו. מגיע סוף היום. אפשר לנשום קצת, לצפות במשהו, להתארגן למחר. מחר יש מפגש חברות. זה ימלא אותה קצת.

 

מוכר לכם? אנחנו משערים שכן, לפחות לחלקכם, ברמה כלשהי. התיאור שהצגנו מתרחש הרבה בצורות רבות  ומגוונות. אנשים ונשים רבים מוצאים את עצמם בסיטואציה בה הם חשים שלא טוב להם
בדינמיקה הזוגית, אם בתחושה, אם במחשבה חמקמקה, ואם במצב בו הם עוצרים ומגדירים אותה לעצמם בבהירות. תחושת חוסר הסיפוק, השעמום, היעדר העניין והרצון במשהו אחר המוכרות לרבים
מאלה שחוו קשר זוגי (לרוב ממושך), ייתכן ונובעים מסיבות התלויות באירוע זמני כזה או אחר המשפיע על התקשורת ביניהם. אך ייתכן שהסיבה עמוקה יותר, שורשית יותר, שסופסוף צפה לה ועלתה מעל פני תודעתם.  

 

רוב מוחלט של האנשים החווים תחושות כאלה, בוחרים להמשיך ולחוות אותן, ממשיכים “להתבשל” בסיטואציה של חוסר שביעות הרצון ובבינוניות של החוויה בקשר הזוגי, דבר שיכול להמשך תקופה משמעותית, לעיתים ארוכה מאוד, לעיתים כל החיים. 

 

לצורך ההתמודדות עם הסיטואציה ומילוי  החסר הרגשי שנוצר הם מפצים את עצמם בשלל פתרונות: 

 

• התעסקות בתחביבים – התופסת חלק נכבד מזמנם הפנוי, כגון: ספורט (רבים מחברי מצאתי אותם מתאמנים בטריאתלון תקופה מסוימת לפני גירושיהם), צפייה בסרטים וסדרות, קריאה, אומנות ועוד תחביבם מגוונים.
• דינמיקה משפחתית שמשתנה – בילוי מוגבר עם הילדים על חשבון בילוי עם בן הזוג, או לחילופין, סיכסוכי הפרד ומשול בין הילדים להורים.
• היכרויות אלטרנטיביות – רבים מוצאים את עצמם, במקרה או שלא במקרה, מפלרטטים, מנהלים רומן או סתם חברות  בפלטפורמות ההיכרויות המגוונות.
• עבודה – מילוי נוסף של החסר הרגשי יכול לבוא לידי ביטוי בהשקעה טוטאלית בעבודה, כאשר העבודה הופכת להיות הדבר המרכזי הממלא את שגרת החיים, וגורמים כמו בן זוג, משפחה, תחביבים וכד’ נדחקים לשוליים.
• דת – כחלק מהנטיה למצוא מקור סיפוק אחר לחסר הנפשי, קיימת מגמה למצוא אותו בפן הרוחני-דתי. אנשים החווים חסר כזה יכולים להפוך לדתיים ברמות שונות, (ולאו דוקא כשמדובר בדת קלאסית, אלא תחומי התעניינות בעל אופי רוחני – אמונה באלוהים, יוגה, יהדות במובן החופשי של המילה או דת אחרת,  וכד’.)

 

ויש כאלה שלא ממלאים את החסר הרגשי בריגוש אחר, אלא פשוט שוקעים בדיכאון.

ה”פיצוי”  שכל אחד בוחר לעצמו כדי להתמודד עם החלל שנוצר, מהווה תחליף מסוים, שלעיתים יכול להיות מספק. הוא אמנם לא הדבר האמיתי, הקשר האמיתי לו הם נזקקים, אך במצב בו זה מה שיש, רבים נוטים להשלים עם המצב ולחיות איתו. הבחירה הזו מתבצעת ברמות שונות של מודעות, פעמים באופן אינטואיטיבי, פעמים בצורה רציונאלית מאוד, וייתכן גם מצב בו ההכרה במשמעות
המצב היא חלקית ובהתאם לכך גם הבחירה בהתמודדות אתו.

 

אז איך מגיעים כל הרבה אנשים למצב בו  הם חיים בזוגיות לא טובה? מה הסיבות והמניעים שהביאו  אותם להכנס לקשר כזה, ומהם הסיבות ומניעים שמביאים אותם להמשיך עם זה?

קיימים אינספור מחקרים העוסקים בנושא מזוויות שונות ומגוונות. אנו נתמקד בשאלה הזו מזווית הראיה בשטח, וכאן, לדעתנו, יש לחלק ולהבחין בין קבלת ההחלטה להכנס לקשר, ובהמשך – ההחלטה
להישאר בו. 

 

בהקשר הזה נצא מתוך נקודת הנחה שהבחירה המוגדרת כ”נכונה” מתייחסת לצרכים האמיתיים שהיו באותה עת בה התקבלה ההחלטה.  שהרי ייתכנו שני מצבים עיקריים:
הראשון – הבחירה מלכתחילה, בתנאים שהיו באותה עת לא היתה טובה, וממילא ההמשך לא היה מוצלח.
השני – הבחירה היתה טובה בתנאים בהם נעשתה, אבל אחר כך משהו השתנה.

 

נתחיל עם ה”לפני” – למה התחתנתי איתו/ה. 

 

• אילוצים
  רבים האנשים המייחסים לעצמם בעיות מסוימות (בצדק או שלא בצדק) שגורמות להם לא להיות בררנים מידי בבחירת בן הזוג – רגשי נחיתות, מראה חיצוני, נכויות מסוגים שונים, מצב נפשי או פיזי בעייתי – דיכאון, מחלה. – אלה הופכים להיות השיקול המרכזי בבחירת בן הזוג, בבחינת: “אם הוא מצליח להסתדר עם המצב שלי, אני לא יכול לבקש יותר מזה” – כאשר מעבר לכך אחוזי ההתאמה נמוכים למדי, בודאי שלא ברמה שתוכל להחזיק קשר זוגי.

 

• היא (הוא) הי(ת)ה חתיכ/ה.
  היופי החיצוני בגילאים מסוימים,(במיוחד בגלאים צעירים) מהווה גורם משמעותי בהחלטה להכנס לקשר עם בן זוג כזה או אחר. אלמנט היופי מהווה מרכיב חשוב בכימיה בין בני הזוג ובמשיכה ביניהם, והוא מורכב מגורמים גנטים ותרבותיים, כאשר הגורם הגנטי המהווה את הנטיה הבסיסית והגורם התרבותי הוא פועל יוצא ממנו.. כבני אדם, אנו “מתוכנתים” אבולוציונית להמשך לפרטנרים בעלי תכונות פיזיות מסוימות, אותם אנו קוראים “יפות”. התרבות מאדירת אידאל היופי עתיק היומין  בה אנו חיים, מסייעת לנטיות אלה ודוחפת אותנו אינטואיטיבית להעדיף בני זוג הנחשבים “יפים”, וזאת על פי אידאל היופי העכשווי.

 

• כסף.
  לאורך כל שנות ההסטוריה הווה כסף מרכיב משמעותי בקשרי נישואים, עד כדי כך שהווה בחברות ובמעמדות שונים השיקול המנחה בהחלטה על זהות בן הזוג. לאורך כל שנות ההסטוריה ועד ימינו אנו ניתן לראות את השיקול הכלכלי שהשפיע על נישואים  (התבטא במיוחד במעמדות הגבוהים, ובנישואים מלכותיים – בנוסף לאלמנט הפוליטי), וגם כיום מציאות החיים היא כזו שכסף הוא שיקול דרמטי באחוז ניכר מהזוגות שמתחתנים.

 

• ייחוס ומעמד.
  בדומה לכסף, פרסום, הכרה, שם טוב ויכולת השפעה נתפסים כיתרון הרה כבוד ויוקרה אצל בן זוג פוטנציאלי.חלק בלתי מבוטל מהאוכלוסיה  נוטה להתרשם מתכונות כאלה במעין הערצה והאדרת האישיות של בן הזוגמפורסם, על אף שהן אינן מהוות אינדיקציה לתכונות אישיות הרלוונטיות לקשר זוגי.באופן כזה, זמר/יוצר שירי אהבה אינו בהכרח בן זוג אוהב,  קומיקאי שופע צחוק ונחמדות אינו מבטיח אווירה חיובית בחיים האמיתיים, ושדרן טלוויזיה רגוע לא מביא שלווה הביתה. כמו כן, פרסום ויוקרה של בן זוג פוטנציאלי, בנוסף לכבוד ולניפוח האגו העצמי, נחשבים (בצדק, יש לומר) כיתרון פרקטי שיפתח לך דלתות, ועשוי לקדם אותך בחיים גם מבחינה מקצועית וכלכלית.  בין שמדובר בבן זוג מפורסם, “הבן של” או “הבת של”, סלבריטאים לסוגיהם, פוליטיקאים, מנחים בתוכניות טלוויזיה – הם נושאים בהילת הכבוד, הפרסום המעמד ויכולת השפעה, ואלמנטים אלה עשויים להשפיע על ההחלטה במודע או לא במודע,  שלפעמים מתבררת  בהמשך כשגויה.

 

• היא היתה נחשבת כאיכותית ומוצלחת, והסביבה שידרה שהיא שידוך איכותי. כולם אמרו שהיא ברמה ואפשר להגיע אתה רחוק.
  אנשים מקבלים החלטות שמושפעות מהנורמה החברתית ומה שנחשב כטוב בעיני רבים. ההשפעה הסביבתית בתהליך קבלת ההחלטה מתבטאת בכמה אספקטים: הוכחת לסביבה ולעצמך שהשגת את הטוב ביותר. ידעת שמה שלקחת זה טוב, כי כך זה נחשב, ואם כולם חושבים כך, אז בודאי שזה נכון. כפועל יוצא מהבטחון  שדעת הסביבה העניקה לבחירה שלך, חסכת לעצמך את תהליך ההתלבטות בבחירת בן/בת הזוג.

 

• היה לו פוטנציאל. חשבתי שהוא יהפוך לעשיר עם כל הכשרונות שלו.
  בסוף יצא ממנו עובד סטנדרטי.
  תחום העיסוק של בן הזוג הפוטנציאלי והיכולות שלו לייצר בעתיד בטחון כלכלי מהווה שיקול משמעותי ותמריץ אצל אנשים רבים לבחור בבן זוג זה ולא אחר. בהקשר הזה, נבחן בשלב ההיכרות הפוטנציאל להתפתחות כלכלית על פי ההשכלה, מקום העבודה, האופק התעסוקתי שקיים בתחום העיסוק של בן הזוג וכן הצהרת הכוונות שלו – איך הוא רוצה להתפתח ולאן הוא רואה את עצמו מגיע בעתיד.  בשונה מעושר, כאן הדגש מושם על האפשרות לסמוך על בן הזוג מבחינת הכשרונות ויכולות הביצוע שלו, שהם עשויים להביא בטחון כלכלי ובטחון בכלל – מכל הבחינות (אפשר לסמוך עליו, אתו אני רגועה) וכן מהווים אנדיקציה לרמה של בן הזוג ונותנים סיבה להעריך אותו.

 

• היה לנו כיף ביחד.
  קשרים זוגיים רבים עשויים להיות כיפים ומספקים לשני בני הזוג.  יכולים להיות בהם תקשורת טובה, תחומי עניין משותפים, עומק ותשוקה. אבל, בהנחה ובני הזוג רוצים למסד את הקשר הזוגי, נכנסים אלמנטים נוספים בהם נבחן הקשר: עבודה, ילדים, ניהול בית משותף (לפחות במודל הקלאסי של זוגיות) בפן הטכני ובפן הכלכלי. במצב  כזה  הקשר שהתבסס על פאן צריך מכנה משותף חזק יותר – היכולת של בני הזוג להתקדם, לקחת אחריות, להיות מחויבים למטרה משותפת. אלו שיקולים פרקטיים שחשובים לא פחות מאלמנטים היוצרים קשר טוב. לעיתים קרובות אינם נבחנים בשלב ההיכרות המוקדמת, ועלולים להתגלות כלא מספקים כשנזקקים להם אצל אחד מבני הזוג, מה שעלול ליצור פערים בין בני הזוג.

 

• לשנינו היו תחביבים משותפים.
  תחביב משותף יכול לתפוס מקום מרכזי בקשר זוגי. המציאות מלאה בעוסקים בספורט, חובבי ריקוד (עיין ערך ריקודי עם…), חובבי חיות למיניהם ובעוד ועוד תחביבים שונים שהכירו זה את זה והפכו לבני זוג בסיטואציות בהם נפגשו כשעסקו בתחביב המשותף לשניהם.מה שעושה את החיבור בקשר הזוגי הוא התחושה של המטרה המשותפת והחשיבות שבני הזוג מייחסים לתחום שאהוב על שניהם – ויוצר פלטפורמה לתקשורת, הבנה (אנחנו מדברים על אותו דבר, אנחנו מבינים זה את זה) וחוויות משותפות. בנוסף זה מתפרש אצל בני הזוג כאינדיקציה להתאמה ביניהם –
  אם זה חשוב לשנינו, אז אנחנו מתאימים.

 

• חברים למקצוע
  תופעה ידועה  קיימת במקצעות מסוימים המשותפים לבני זוג – רופאים נשואים לרופאים, עורכי דין לעורכי דין, אמנים לאמנים, שחקנים לשחקנים. העיסוק באותו תחום מהווה מכנה משותף מבחינת אורחות החיים של בני הזוג, מספק נושאי שיחה, תקשורת והבנה הדדית בהיבטים שונים. אלו מקלים על יצירת הקשר הזוגי וההמשכיות שלו.

 

• היה לנו חזון משותף
  אידאלים דתיים וחברתיים יכולים להוות בסיס ליצירת קשר חברי ולרצון למנף אותו לזוגיות שתגשים חזון משותף. פעילי זכויות אדם, פעילי סביבה ומיזמים בעלי אופי דתי של תיקון עולם ימצאו מכנה משותף ומטרה שתאחד אותם.

 

• הוא בא ממשפחה טובה,  חמה.
  אופי המשפחה אליה אתה נכנס יכול להוות שיקול מהותי בהחלטה שלך לגבי בן הזוג, עד כדי טשטוש הגבולות והפיכתו לשיקול עיקרי או שווה ערך לתכונות בן הזוג, שאיתו אתה בסוף תבלה את החיים האמיתיים. אבא טייס מפורסם, אמא זמרת מוכרת, אוירה משפחתית חמה ותומכת, תחושת הערכה שאתה מקבל ודברים נוספים שמשפחה יכולה להעניק הינם יתרונות, שאינם מעידים על בן הזוג עצמו, אך עשויים להחשב במערכת השיקולים ככאלה.

 

• ההורים שלי מאוד אהבו אותו (או שלא)
  אין צורך בהסבר כמה ההשפעה של ההורים על צעדים שעושים ילדיהם היא דרמטית. התופעה בולטת גם בבחירת בן זוג. הורים רבים מעורבים בתהליך החלטה על בחירת בן הזוג תוך העברים מסרים מכוונים – עםזה את לא יוצאת.. היא לא יפה… הוא לא ממשפחה טובה… הוא לא חכם מספיק.. ועוד ועוד. ילדים יודעים למה ההורים מצפים מהם גם אם זה לא נאמר בצורה מפורשת, ובאופן טבעי רוצים לממש את הצפייה, לרצות את ההורים ולהביא בן זוג שיתאים להוריהם. האם זה מה שמתאים להם? לא בהכרח. לפעמים בהכרח שלא. בהקשר הזה קיים גם הקצה השני – מימוש הצפייה של ההורים – רק ההיפך. במקרים מצויים פחות בחירת בן הזוג יכולה להיות ככלי להתריס כנגד ההורים לעשות דוקא. בחירת בת זוג חסרת השכלה כאשר השכלה נחשבת כתנאי בל יעבור אצל ההורים, לדוגמא.

 

• חשבתי שהיא ככה… בניתי דמות אחרת ממה שהוא היה באמת.
  אנשים רבים מייצרים תדמית מסויימת השונה מתכונות האופי האמיתיות שלהם, או מתעלמים מתכונות אופי אצל בן הזוג שלהם במטרה למצוא בו את האחד. בצורה כזו נוצרת מערכת יחסים המתבססת על ציפיה של בני זוג מעצמם או מהפרטנרים שלהם להתנהגות מסוימת שאינה ביטוי של הנטיות הטבעיות שלהם ולכן אינה מבוססת על התאמה אמיתית ואינה יכולה להחזיק מעמד במערכת יחסים ממוסדת וארוכת טווח.

 

• היתה משיכה מינית חזקה. היה סקס מדהים.
  משיכה מינית וחוויות זוגיות בעלות אופי חושני יכולות להיות עוצמתיות ולהאפיל על חלקים פחות מספקים בזוגיות, אך חשובים לא פחות. הדבר מתבטא  בכך שהסקס הוא פתרון קל וזמין לפתרון קונפליקטים זוגיים במקום להשקיע בהדברות ותקשורת החיוניים לא פחות בקשר זוגי מחייב וארוך טווח.

 

• הייתי לחוץ להסתדר, להביא ילדים.
  אנשים רבים בשלב מוקדם או מאוחר בחייהם מתמלאים בדחף להתמסד ולהתקדם מבחינה אישית, כדי לא להישאר רווקים נצחיים, ללא בן זוג, ללא ילדים. הפחד מלהגיע למצב הזה מוביל אותם לבחור בן זוג  משיקולים פרקטיים המספקים את הצורך המוגדר בהתמסדות, אך אינם מכסים בהכרח רבדים חשובים נוספים בצורך הזוגי.

 

• היא היתה מאוד מכילה ומתחשבת.
  ידעתי שהיא לא תשתלט, תתן ספייס ושאוכל לעשות מה  שארצה.
  זה הטיפוס המחפש את הללכת עם ולהרגיש בלי. אנשים מהסוג הזה אינם רוצים, או פוחדים מלהתחייב לקשר זוגי הכולל ויתור על העצמאות שלהם, ולכם מוכנים לקשר זוגי המתבטא יותר בטייטל ובסגנון החיים ופחות בחיבור הזוגי.
  

 

 

• היו לך בעיות עם עצמך.
  וציפית שהקשר הזוגי יפתור לך אותן. בדידות (כל החברים שלך חבר התחתנו), היעדר מקצוע מספק, צורך בזוגיות, חוסר בטחון עצמי ועוד סיבות נוספות יכולים להוביל אנשים להיכנס
  לקשר זוגי מחייב בצפייה שיעלים את הגורם הבעייתי או לפחות יעזור להם להתמודד אתו.
  
  

 

פירטנו כאן  רק חלק מהסיבות (הרבות ומהמגוונות) המביאות (כן, זה רק ה”לפני”)  אנשים להיכנס לזוגיות ארוכת טווח/להתחתן. אנשים רבים פועלים מהסיבות שפורטו, במודע או שלא במודע. לאחר
תקופה מסוימת בקשר הזוגי  (שהפך למחייב) הם עלולים לגלות שהקשר חסר ולא מספק את הצרכים הרגשיים/פיזיים שלהם,  זה לא מה שחשבו, לא מה שציפו וייחלו לו (וגם אם לא ציפו, עכשיו זה חסר להם), ונוצרת דעיכה בקשר. היתרונות שהיו כל כך משמעותיים, נעלמו, או שכבר אינם בעלי אותה משמעות כפי שהיו בעבר. צרכים שבעבר לא קבלו ביטוי עולים מעל פני השטח, ללא מענה, ובאין בסיס מספק ותקשורת טובה – נוצר חוסר עניין בבן הזוג, עד כדי אדישות, התעלמות ואפילו סלידה.. 

 

הסיבות לכך רבות ומגוונות. לעיתים נעוצות בקבלת החלטות על בסיס שיקולים פחות רלוונטים שעליהם התבססה ההחלטה (סיבות שכבר פורטו), לעיתים בשינויים שקרו – מניעים אחרים שהפכו להיות מובילים יותר על פני מה שהניע אותך בעבר, חשקים  ורצונות חדשים שנולדו בך ובכך יוצרים צורך אחר שלא היה קיים  בעבר ושבן הזוג לא יודע או לא יכול למלא.

 

תהליך ההכרה בכך יכול להתבטא רק בתחושת חוסר סיפוק לא מוגדרת, ויכול להמשך תקופה עד שיקבל שם ותוגדר הבעיה. אך משהוגדרה, רבים מאוד ממשיכים במודע בקשר הזוגי, נמנעים מלפרק אותו, ונשארים עם האכזבה, עם החסר, עם מה שהם היו רוצים שיהיה בו, ולא יהיה. 

 

האם פירוק נחשב לבריחה? הסרת אחריות? לבחור בדרך הקלה? ויתור מהיר מידי?
או שמא ניתן להתייחס לכך בגישה של פתרון בעיה מהשורש, לא למשוך בכח ולדחות את הקץ.

 

בעבר רווחה הדעה שפירוד בין בני זוג הינו שלילי, שברירת המחדל צריכה להיות המשך המצב הקיים ושיפורו, לעיתים בכל מחיר.  מרגע שהתחתנת, מוטלת עליך החובה לקיים את הקשר, ולאכל כך
משנה אם אתה רוצה בכך ואם זה מספק לך את מה שאתה צריך – זה מה יש, ועליך להסתדר עם זה. התפיסה הזו נעוצה בערכים דתיים ותרבותיים, שעם התקדמות הזמן ורוח התקופה, הם הולכים
ומשתנים. התפיסה התועלתנית, עליית מעמד האשה ומעורבותה בשוק העבודה  שינו את מאזן הכוחות ואת ההתייחסות הכללית – דתית, תרבותית וחוקית – והביאו לכך שהסטיגמות שהיו בעבר על פירוק נישואים כבר אינן כה חד משמעיות. דבר המתבטא בצורה ברורה בשיעור הגירושין הגבוה בחברה המערבית. 

 

גם קצב החיים השתנה דרמטית, בסיוע מהפיכת המידע שקורית בעידן הנוכחי. בניגוד לעבר, כיום אנשים חשופים באופן שוטף לכמות עצומה של אינפורמציה וחוויות מכיוונים שונים בנושאים שונים.
הם רואים נורמות שונות, סגנונות של קשרים זוגיים וצורות שונות של סגנון חיים, התנהגויות ואורח חיים שגורמים להם להכיר באפשרויות שונות העומדות בפניהם. המציאות הנוכחית יותר ויותר כנתונה
לשינוי, ולא בהכרח שמה שהתאים והיה נהוג בעבר יהיה טוב גם בעתיד. אנשים מרשים לעצמם להיענות לגירויים (לאו דוקא מיניים) אליהם הם נחשפים באופן תדיר, ובהתאם לכך לשנות את הרגלי החיים וסגנון החיים שלהם. כתוצאה מכך, יותר ויותר אנשים יוזמים יותר שינויים בחיים שלהם – בקריירה, בעבודה, בזוגיות, במקום מגורים. בעבר היו אנשים שחיו במקום אחד ועבדו באותה עבודה  עם אותו בן זוג במשך כל חייהם. כיום נפוץ לראות אנשים העושים רילוקיישן, מחליפים כמה וכמה בני זוג במהלך חייהם, משנים תחום עיסוק בגיל 40 ועבודה כל שנתיים.  הכל נהיה הרבה יותר נזיל והרבה פחות מחייב, בתנאי שזה משרת את הצרכים שלך. 

 

כבני אנוש, אנו בנויים מחוויות מעצבות עוד מימי חיינו המוקדמים, שהטביעו בנו  גישה בסיסית לנעשה מסביבנו, תפיסת עולם שאנו קוראים אותה כנורמטיבית ורצויה, והיא מורכבת מערכים, תקוות ופחדים שהעבירו לנו הורינו ו/או שהיו נהוגים בעבר, תמונת העולם שציירו לנו בעבר כאידאלית.

 

החשיפה הרחבה לאנשים ברשתות החברתיות, בתקשורת, בסצנות היכרויות שונות, בקולנוע ובמקומות העבודה המתחלפים תדיר – היא כר פורה להזדמנויות להכיר אנשים חדשים, להיות בסיטואציות חדשות,  אחרות ממה שהכרת, ואלה שמים אותך במצב בו אתה לומד על עצמך דברים שלא ידעת בעבר, ולהגדיר אותם באופן ברור.  ההתנסויות בחוויות האלה מאפשרת לך לראות עם הזמן מה טוב יותר לך, מה מתאים לך באמת, מה מעניין אותך וכמה זה חסר לך במציאות האישית העכשווית שלך. לא בהכרח שהאופציות שנפתחו לפניך טובות יותר ברמה האופרטיבית, ייתכן שהן עלולות להיכשל אם תנסה אותן, אבל הן ממחישות לך מה חסר לך, מסלילות אותך לפגוש את עצמך ולהבין מה לבך אומר לך, ומה הרצונות האמיתיים שלך.

 

תהליך כזה קורה אצל הרבה מאוד אנשים, ומוביל אותם לרצות דברים שונים  ולהתפתח לכיוונים אחרים ממה שהיו בעבר, דבר היכול ליצור פער בן בני זוג. נוצרים מצבים בהם הפערים נעשים גדולים,
כל אחד (או אחד) מבני הזוג  מתרכז בתחום בו הוא חש WINNER, אך חסרות נקודות השקה בין ההתמחויות האלה. זה יוצר נתק אופרטיבי בין בני הזוג, ולאחר מכן נתק רגשי,  מה שמוצא ביטוי במשפט שנאמר לאחרונה על ידי ביל גייטס בהתייחס לגירושיו מאשתו מלינדה: “אנחנו הרגשנו אנחנו לא מתקדמים ביחד.”

 

קיימות סיבות כל כך רבות להדרדרות של קשר, שלא נעמיק בהן בפלטפורמה הזו, אך המשותף הוא שקיימת נקודה מסוימת, בשלב מוקדם או מתקדם, שהקשר הפסיק לעבוד, או שניצוצות ההתחלה
הפסיקו לכסות על החסרונות, והציפיות לא מתגשמות, וצריך להשלים עם דמות אחרת, או להחליט שאין יותר עתיד איתה. כל דבר לגופו, ואי אפשר לבוא ולהכליל, אבל זה מוטיב מרכזי בסיומם ובכשלונם של קשרים (לא בהכרח שסיום קשר הוא כשלון, כי  לדעתי, לא כל הקשרים, זוגיים ולא זוגיים,  נועדו להיות ולחיות לעד, והצלחתו של קשר לא נבחנת גם באורך חייו, אלא גם בתרומה שלו
לפרטנרים ולכך שיש בו התקדמות והתפתחות, כדברי ביל גייטס. הקשר הצליח, עד רמה מסוימת.)

 

ההנחה היא שתמיד קיים מישהו בעולם שהוא יותר מתאים לך, השאלה אם תמצא אותו. יכול להיות שאתה חולם על דמות אוטופית שלא קיימת.

 

הפרק הבא – הפרק שה”האחרי” – לא טוב לי, למה אני ממשיך עם זה.

אחרי:

 

למה אתה ממשיך בקשר הזה במקום לפרק ולהמשיך הלאה? 

 

עלות מול תועלת:

 

תועלת:

• חשבת שזה מה שיש
  היית בטוח שככה נראית אהבה, שככה אמור להראות קשר זוגי, וזה מה שיש. אין “מציאות” אחרות, אין מעבר לזה.  זו רמת הרגש שאפשר להגיע אליה ושככה אמורה להראות תקשורת זוגית…אז חשבת. 

 

• אתה נשאר באיזור הנוחות שלך.  במצב הנוכחי קיימים יתרונות שאתה לא רוצה לנטוש:

 

• כסף
  ניהול משק בית משותף חוסך משמעותית בהוצאות. בכך סך ההוצאות המשותפת קטן מאשר אילו הייתם מנהלים שני משקי בית. בנוסף, במצב של חיים בנפרד קיימת תלות במזונות/צורך לשלם מזונות לבן הזוג, דבר שמכביד כלכלית על הצד המשלם. בשורה התחתונה, במצבך הנוכחי יהיה לך יותר בטחון כלכלי מאשר אם תבחר לחיות לבד.
• לוגיסטיקה
  “איך לעזאזל מכינים מרק, מה מספר חשבון הבנק שלי”. נח לך ככה במצבך הנוכחי, במקום המגורים שהתמקמת בו, בסביבה המוכרת, בבית הספר שהילדים לומדים בו והתרגלו אליו. במצב  בו תרצה לחיות לבד תצטרך למצוא לעצמך בית אחר עם כל המשמעויות הנלוות לכך: כאב ראש של חיפוש, מציאה ומעבר לדירה אחרת, מקום פחות אטרקטיבי לחיות בו, בי”ס חדש לילדים. תצטרך להתחיל הכל מחדש, ולשגרת החיים שלך יתווספו שירותים שתצטרך לצרוך ומטלות שלא עשית בעבר, כמו עבודות בית (מעולם לא נגעת במגהץ, ובבישול אין לך שמץ) ניהול כספי (הוא תמיד היה דואג למזומנים), קניות, טלפונים ושלל סידורים טכניים. כתוצאה מכך, גם זמנך הפנוי עלול להצטמצם דרמטית.

 

•  הילדים –  לפחות אני עם הילדים.
  מטבע הדברים, פירוד בין בני זוג יכול ליצור ריחוק בין ההורה לילד ולפגוע בילד עצמו. הדבר קורה כאשר הילד תולה בהורה את הסיבה לפירוד ממנו הוא סובל, או פשוט מכיון שההתראות עם ההורה (בד”כ האב) שאינו חי עם הילד דרך קבע מצמצמת את האפשרות לתחזק קשר טוב וחזק. לעיתים גם קורה שהורה המקבל את המשמורת על הילדים אינו מהווה דוגמא חיובית ובדאי שלא מודל לחיקוי. בנוסף, טראומת פרידה של הורים יכולה להותיר חותם ולהשפיע לרעה על נפש הילד ועל התפקוד וההתפתחות שלו בעתיד. זוהי תופעה ידועה שכל הורה שאכפת לו הקשר עם ילדיו סביר שיחשוש ממנה במצב של הפרדת כוחות. איבוד השליטה על הילדים, על החינוך שלהם, הרצון לא לאבד את אהבתם ואת הנוכחות בחיים שלהם – כל אלה עשויים להוות שיקול המשאיר אותך עם בן/בת הזוג שלך, העיקר לא להפרד מהילדים.

 

• חווית הגירושין – אין לי כח לבלאגן הזה.
  כולנו יודעים שתהליך הגירושים עלול להיות רווי חילוקי דעות, מאבקים אישיים ומשפטיים והבטחות מוגזמות מעורכי דין בעלי אנטרסים. זהו תהליך שבדרך כלל עולה הרבה מאוד כסף ומתחים, וכר פורה למלחמות שהאגו שולט בהן. סכסוכי גירושים ברובם המוחלט הם עסק רע, פשוטו כמשמעו. החיים נכנסים למערבולת בה העבודה, הילדים, הכסף, הנפש והגוף משלמים מחיר יקר מאוד.  זהו מצב שאתה יודע בו יודעים איך נכנסים אליו, אך לא יודעים איך יוצאים ממנו. רבים מהאנשים חוששים מכל אלה, ומעדים להמשיך עם מה שיש ולא להיכנס למצב כזה.

 

• הפן האישי – אני לא רוצה אותך יותר.
  לרוב, צד אחד מעוניין יותר בפרידה, בעוד הצד השני מעוניין למנוע אותה. כאשר מדובר בצד היוזם, קיים קושי לבוא ולומר לאדם שישן לצדך שנים רבות, שמעתה תשנו בנפרד. חלקתם חופשות משפחתיות, חוויתם חוויות ראשוניות כמו השן הראשונה שצמחה לילד, הצעד הראשון שעשה. עשיתם דברים ביחד – טיילתם, שיפצתם, אהבתם, חגגתם. יצרתם בית, היה הווי משפחתי – ופתאום לבוא ולומר שזהו, שנגמר. אני לא רוצה אותך יותר בחיים שלי.  זה סיטואציה לא פשוטה שלרבים יהיה קשה ליזום אותה ולהתמודד אתה.

 

• בסה”כ לא רע לי בחיים.
  כנגד התחושה של הקשר הלא מספק, והתוצאות העלולות לנבוע מהפירוד האפשרי, קיימת נטייה לחשוב שאולי יש דרך אחרת. אולי, בעצם, זה לא כזה גרוע, אין פה שום דבר דרמטי, אני חי באזור טוב, מסודר מבחינה כלכלית, יש לי סיפוק בעבודה, טוב לי עם הילדים. אז אין אהבה גדולה, אבל חבל להרוס הכל בשביל זה. יש לי הרבה, אהנה ממה שיש.

 

• אולי זה באשמתי.
  לעיתים אנשים מעדיפים (בצדק או שלא בצדק) להאשים את עצמם במצב הקיים. מחשבות כמו: הבעיה זה לא הוא, זה אני. אולי יש לי בעיות עם עצמי שבגללם לא טוב לי. אולי אני לא רואה דברים נכון. אולי אני צריכה לטפל בעצמי. ייתכן שזה לא קשור אליו, ואני מחפשת במקום הלא נכון. אולי אני צריך לתת יותר מעצמי כדי שהקשר יצליח.  – אמירות כאלה מבטאות את ההבנה שאין טעם לשלם מחיר על פרידה שלא תועיל (ואולי אף תזיק), כשבעצם תיקון המצב אמור להתבצע ברמה הבינאישית.

 

• מה יגידו.
  ה”מה יגידו” משלב לחץ חברתי ואלמנט של בושה. ייתכן שהסביבה מחבבת את בן הזוג, אבל לך הוא לא מתאים. ייתכן שההומור שלו טוב להורים שלי, אבל לי זה נמאס כבר מזמן. במצב כזה הסביבה – ההורים, האחים, החברים, כולם – יגידו לך שאתה עושה טעות, שחבל. הסביבה תפעיל עליך לחץ להישאר, לא לפרק, לא להרוס. בנוסף, קיים אלמנט הבושה בכך שנכשלת בזוגיות, ובכך ששינית סטטוס לגרוש – שזה פחות טוב מרווק.  כיום אמנם אלמנט הבושה הכרוכה בגירושין פחות קרדינלי מאשר היה בעבר, אך עדיין קיים הקושי להודות בכשלון, ועדיין תוצמד לך תווית של גרוש, אות למישהו שעלול להיות בעייתי.

 

• זו דרכם של קשרי נישואים.
  המחשבה שכל הנישואים מתחילים בקול תרועה רמה, ונגמר בקול ענות חלושה. סביר להניח שאם אעבור לקשר זוגי אחר התוצאה תהיה זהה, כי זה תהליך בלתי נמנע, ולא כדאי לשלם את מחיר הפרידה עבור עוד מאותו דבר. גישה כזאת אפשר למצוא אצל אנשים שלא חוו קשר טוב עם אהבה אמיתית בתור בוגרים, ולכן הם מניחים שאין למצוא הרבה מעבר למה שיש להם במצב הנוכחי, שבו לכאורה יש מה שצריך לפי הצ’ק ליסט המקובל.

 

• אפשר גם וגם.
  מי אמר שנישואים זה המודל היחידי בו אשיג סיפוק זוגי? במקום להפוך את החיים, להתחיל מחדש, להיכנס למצבים לא נעימים, אנשים מעדיפים למצוא פיצוי זוגי במסגרת הקשר הקיים או מחוצה לו, בהסכמת בן הזוג או שלא בהסכמתו. תופעות כמו בגידה בבן הזוג, רומנים מחוץ לנישואים, נישואים פתוחים, פוליאמוריה, חילופי זוגות והסדרים אחרים של שילוב פרטנרים זוגיים נוספים – כל אלו מהווים כיום תופעה ההולכת ומתרחבת ומספקים תחליף לריגוש ולחסרים אחרים בקשר זוגי.

 

• אם אופי כמו שלי, לא אוכל להשיג משהו טוב יותר.
  הכרה בחסרונות הקיימים בך יכולה לנבוע מחוסר בטחון עצמי או מעובדה קיימת. אם אתה  סבור ככה, בצדק או שלא בצדק, אז מטרת העל שלך היא להיות בזוגיות, ואם תנסה להחליף את מה שיש לך באחרת – סביר להניח שהחסרונות שלך ימנעו ממך להשיג בן/בת זוג איכותיים או ליצור איתם קשר ממשי וארוך טווח, וזה לא ילך למקום טוב יותר. אתה אומר תודה על מה שיש.

 

• לא פשוט למצוא בן זוג בשוק הפנויים/פנויות.
  קשה למצוא בן זוג מתאים. קשה מאוד. אין צורך לתאר איזה הליך קשוח זה. בשוק הפנויים/פנויות תצטרך לעבוד קשה כדי לשווק את עצמך. זהו שוק בשר, מלא בשיפוטיות, סטיגמות, והתמודדות עם סטריאוטיפים. כל התהליך כרוך בהשקעה גדולה של משאבי זמן, משאבים כספיים, ומשאבים נפשיים – תקוות, אכזבות והתלבטויות. בנוסף, אתה עלול למצוא את עצמך במצב בו השקעת בקשר עם משהו/י שהתברר שהוא דמות אחרת ממה שהוא באמת.  הקושי גדול אף יותר כאשר הנך גרוש עם ילדים, אז השווי שלך בשוק יורד והאפשרויות מצטמצמות אף יותר.

 

• אם טעיתי עכשיו, כנראה אטעה שוב.
  אנשים רבים חוזרים על אותן טעויות שעשו בבחירת בן הזוג הנוכחי שלהם כאשר הם מחליפים אותו בבן זוג מאותו  type cast  שהיה לפני כן. אשה מוכה חוזרת בהרבה מקרים להיות אשה מוכה גם בסבב ב’. בוגד נשאר בוגד. הריטואל חוזר על עצמו במקרים רבים. ותחת המציאות הזו אנשים מעדיפים להשאר עם הטעות הנוכחית והמוכרת, מאשר לטעות שוב עם הלא נודע. מעין: “לפחות אני מכיר ויודע להתמודד עם מה שיש לי, עדיף ככה מאשר להסתבך עם משהו גרוע יותר”.

 

• אני רוצה משהו שלא מתאים לי.
  קיימים מצבים בהם קיים פער בין  דמות בן הזוג הנתפסת כדמות האידאלית המתאימה לך, לבין הטיפוס שעשוי להתאים לך באמת. גבר יכול להעדיף בת זוג המוגדרת על הנייר כאיכותית, על פני  אחת הנחשבת פחות איכותית, אבל כזו שתעשה לו טוב. אשה הזקוקה לשיחה ושיתוף יכולה בפועל בבן זוג עשיר ולא מתעניין, כי היא חושבת שהצורך החשוב ביותר עבורה שיהיה איש עתיר ממון.  אנשים במצב כזה לא מקבלים בקשר הזוגי את מה שהם זקוקים לו בעיקר, אך לעיתים קרובות מסרבים להודות בצורך האמיתי  שהקשר לא מספק להם, ולכן נשארים בו, ונעזרים בקשרים חבריים ורומנטים מהצד שממלאים את החסר.

 

• אני לא רוצה להיות לבד.
  אנשים רבים פוחדים מבדידות, ומעדיפים להישאר בקשר רע מאשר עם עצמם ולבד. בדידות היא דבר שקשה לאנשים רבים, בוודאי כאלה שאין להם מצע משפחתי-חברתי תומך. בהקשר הזה אנשים (בעיקר נשים) נוטים לזנוח ולא להשקיע בקשרים החברתיים שהיו להם לפני הזוגיות, ולהגיע למצב בו אינם יכולים להסתמך עליהם שישמשו להם תחליף לבדידות באין בן זוג.בנוסף לקשרים חברתיים, מערכת תמיכה מבחוץ עשויה לכלול גם משפחה תומכת שתעזור לך במצבים שונים ותמלא את החלל בחברה, בתחושת שייכות, בבילוי בחגים ובחופשות ובסיטואציות שונות שעדיף לא להיות בהן לבד.  אך בדומה לקשרים חברתיים,  גם משפחה תומכת לא תמיד בנמצא, מה שמונע מאנשים לוותר על הקשר הקיים, כי אין להם אף אחד אחר.

 

העלויות בלהשאר בזוגיות לא מספקת

 

• בדידות.
  חיים בזוגיות עם קשר לא מספק מובילים לתחושת בדידות מסוימת. על אף שלכאורה אתה בזוגיות ויש מישהו לצדך, הזוגיות לא מספקת לך את התמיכה הזוגית שאתה צריך, מכיון שבן הזוג אינו יכול או אינו מעונין להבין אותך ולהיות שותף לתחושות ולשאיפות שלך. חלק מהותי ממי שאתה לא יכול לפרוץ, להתפתח ולבוא לידי ביטוי בקשר הזה. קיים עולם ששייך אך ורק לך, ולבן הזוג שלך אין דריסת רגל בו.  זהו מצב שבעטיו עלול להווצר תחושת בדידות ותסכול שיכול להתבטא בצורות שונות, כגון דיכאון, השמנה, חוסר בתקשורת או תקשורת בעייתית – מריבות, התפרצויות בגין האכזבה ממערכת היחסים, ועוד.

 

• HOLD
   הכל במצב המתן. אתה נמנע מלקבל החלטות חשובות, נמנע מלהתחייב ולתפוס כיוון כזה או אחר תוך שמירה על המצב הקיים – חיים מכח האנרציה. אתה כל הזמן כאילו מחכה שמשהו טוב יקרה מעצמו, ובכך תהיה לך האפשרות, הרצון ואנרגיה להתקדם ולשפר. אולם, שמירה על מצב קיים כמוה כנסיגה, כי בעוד שהסביבה התקדמה, אתה דרכת במקום ולא שיפרת את יכולותיך ואת היתרונות שיש לך להציע לסביבה. נוצר פער בין מה שאתה/אתם הייתם אמורים להיות אם הייתם זוג מוצלח, לבין מצבכם הקיים.

 

• כסף
  הואיל ואתם לא עובדים כזוג מנצח, שיתוף הפעולה ביניכם אינו ברמה טובה, נוצר מצב של חוסר סינכרון בעניינים כספיים. במקום לבצע ניהול נכון תוך תיאום וחישוב משותף, כל צד מנהל בנפרד, לא מתבצעת חשיבה משותפת ובכך כסף הולך לאיבוד ברכישות ובהשקעות. לעיתים נוצר מצב של פנקסנות בה צד אחד “מחזיר” לשני הוצאה כנגד הוצאה, ובכך הבזבזנות חוגגת.

 

• בקריירה
  זוגיות לא מספקת מייצרת לעיתים חוסר ודאות (במודע או שלא במודע), מעין תחושה של DOWN הגורמת לכך שאנשים לא מתפתחים ברמת הקריירה, מכיון שמעדיפים לא לקבל החלטות במצב לא אידאלי. תורם לזה גם מצב נפשי של בדידות וחוסר מוטיבציה שלרוב אינם מועילים להתקדמות. אם כי חשוב לציין שלעיתים צד אחד יכול לוותר לגמרי, לשים בצד את הנושא הזוגי ופשוט להתקדם לבד.

 

• התפתחות אישית
  התחושה הכללית של החסר יכולה להשפיע בשני כיוונים: האחד – ירידה ברמת המוטיבציה והאנרגיות. קשה לך להפריד בינך לבין הזוגיות הבעייתית שלך, ומכיון שכך אתה מתקשה לפתח מסלול משלך,  מזניח את עצמך, שוקע בדכדוך, שורד את המצב העכשווי, ולא עושה דבר מעבר להכרחי.הכיוון השני עליו עשויה להשפיע תחושת החסר הוא עלייה במוטיבציה למלא אותו במשהו אחר, לפצות עליו בהשקעה בדברים שלכתחילה לא היית חושב להשקיע בהם. אלו דברים הדורשים השקעת זמן ומשאבים והופכים להיות חלק משמעותי מהחיים, כמו: אומנות, תחביבים שונים, התמקצעות בספורט לסוגיו  – ניתן לראות שמספר משתתפי הטריאתלון בשנים האחררונות גדל בצורה דרמטית (3-4 שעות אימונים ביום, מה זה אומר?)… אולם, כך או כך, החסר ימשיך להיות, חי וקיים ומפריע, ברמה זו או אחרת.

 

 

• חינוך הילדים
  קשר זוגי בעייתי מביא להמנעות ממגע, מעימותים לא הכרחיים. במצב כזה בני הזוג נזהרים מלהיות בקשר זה עם זה, והדבר מתבטא לעיתים בהזנחה של חינוך הילדים, מכיון שההורים נמנעים מלשבת ולעשות חושבים ביחד איך לקדם את הילד, איך לפתור בעיות שצצות. יכולה גם להווצר קואליציה של הורה-ילד מול ההורה השני, או של כל הורה בנפרד מול הילד (מחוסר התיאום ביניהם), מה שמכרסם בסמכות ההורית וביכולת של ההורים להתמודד  אתו.
  

 

• פספוס
  ההשארות עם בן הזוג הנוכחי, מונעת ממך לפתח קשר זוגי נורמטיבי איכותי עם בן זוג אחר. ייתכן שקיים בעבורך מישהו שעשוי להיות מתאים ילך יותר ויגרום לך להרגיש טוב, הרבה יותר מאיך שאתה מרגיש עכשיו. בהנחה ואתה דבק במודל נורמטיבי של בן זוג יחיד הקשור אליך בצורה גלויה  – אתה לא תוכל להנות מזוגיות טובה ואיכותית כי הקשר הנוכחי מגביל אותך, טכנית ופורמלית.

• אנרגיה
  קשר זוגי שאינו תורם לך ואינו מקדם אותך, זה קשר הזולל ממך אנרגיות ועלול לדרדר אותך אחורה. שיחות, בילויים משותפים,  מחוות, תמיכה נפשית ופיזית שאתה מעניק לבן הזוג – כל אלו הינן פעולות הנעשות במסגרת הקשר הקיים, אך זהו קשר  שלא מספק לך אושר, לא מתדלק אותך במוטיבציה. ומכיון שכך, זהו קשר המעיק על משאבי האנרגיה המוגבלים שלך, נטל עודף המונע ממך להשקיע את האנרגיה (הנפשית, בעיקר) בדברים שישמרו את היכולות שלך, יפתחו אותן, ימלאו אותך בסיפוק ויביאו אותך להצלחות שאתה יכול להגיע אליהן.

 

לסיכום:

הצגנו כאן מספר רב של מניעים אפשריים העומדים בבסיס ההתנהגות של אנשים הנמצאים בסיטואציה זוגית שרחוקה מלהיות אידאלית. השילוב בין המניעים הוא רב, וייתכנו מספר מניעים בסיטואציה קיימת, ולכן השונות בין כל מקרה למשנהו היא משמעותית,  ואי אפשר לבוא ולהכליל. מה שאתה רואה כטוב לך, ייתכן ולשני הוא ההיפך הגמור. המניע העיקרי המניע אנשים שונה מאחד לשני, ובהתאם לכך גם ההחלטה שהם בוחרים בהתאם לסיטואציות בהן הם נמצאים.  ייתכן וזיהיתם את עצמכם  במה שתיארנו כאן, אפילו במעט. ייתכן שלא. האם קיימים מניעים נוספים? סיבות שלא הוצגו ואפשרויות שלא דברנו עליהם? אתם מוזמנים להוסיף.